פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: הקול של תלמה

      תלמה בורחת מהשיחות הסודיות של אמא והמשחקים הסודיים של אבא, אל תוך הראש של עצמה. מתוך "הקול של תלמה" של קמילה גיב

      מאנגלית: נטע גורביץ, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד

      בגינה אנגלית

      זהו המקום שממנו הגיע האיש המכונה אבא שלנו: הוא יושב באסם במחוז קוטסוולדס עם א?חיו ג?אר?ת' וטימו?תי, באחר צהריים גשום בחודש אפריל. גארת', המבוגר ממנו בשנתיים, סיים זה עתה את הסמסטר השני ללימודיו בבית הספר ויטון וחזר הביתה לחופשת חג הפסחא. אמא עננה, ששמה בא לה מהשיער הספוגי האפור והרך הממסגר את פניה, עסוקה רוב היום במלמול שבחי בנה הבכור: "הוא כבר ממש גבר קטן, הילד." טימותי בן החמש יושב אילם במשך רוב שעות הערות שלו, לחייו נפוחות בקביעות מאפסון של סוכריות לקריץ.

      ד?אגל?ס הוא האמצעי - עדיין צעיר מכדי להישלח לפנימייה, אולם החיבה המתקתקה של אמו כבר נגזלה ממנו על ידי אחיו הצעיר. הוא מופנם ומצוברח, ומה שיהפוך לימים להתקרחות המוקדמת והדרמטית שלו כבר נותן את אותותיו בשיער הנסוג מעל מצחו המקומט. כדי להקדים רפואה למכה, מדי ערב לפני שדאגלס אומר לילה טוב, מכסה עננה את מצחו בחלבון של ביצה. על משכבו הוא חולם להיות טייס מפציץ של בעלות הברית, ואף שמחוץ לממלכת החלומות מתנהלת מלחמה של ממש, תמיד נמצאת בהישג יד ביצה עבור ראשו של דאגלס.

      חמתו של הו?גו? בוערת בו בסתר לנוכח הפזרנות הזאת. עננה סודקת ביצת טווס חמימה על שפת קערת חרסינה לבנה ואומרת, "אני כבר אדאג לכך שד?אג הצעיר שלנו יהיה הטווס הגאה מכולם." בתור חוואי עופות הנוי המוערך ביותר במחוז גלוסטרשייר, מתחלחל הוגו למראה פירות עמלו המתבזבזים על קודקודו האטום של בנו האמצעי. אין זה אומר שהוא רשאי להתווכח - ככלות הכול, זהו בית הנשלט על ידי רפרטואר רעיונותיה המוזרים למדי של עננה.

      באחר צהריים מסוים זה - באחד מתרגילי ההורות האופייניים לה, שכוונתם באופן פרוורטי כלשהו תמיד טובה - נעלה עננה את בניה באסם. היא החליטה כי הדרך הטובה ביותר לטעת בשלושת הבנים סלידה עזה מהרגלים רעים היא לתת להם לבלות כמה שעות בכניעה חסרת מעצורים לתשוקתם לג'ין ולסיגריות, עד שיהיו "חולים מעוון."

      למרות שפרטי ההתרחשויות מאחורי דלתות האסם הנעולות לא תועדו בדברי הימים של המשפחה, האירוניה שבניסיון הזה לא נעלמה מעיני הדורות הבאים. שלושת הבנים גדלו כשהם מעדיפים באופן מובהק משקאות אלכוהוליים על פני מערכות יחסים בעלות משמעות.

      אבא שלנו, דאגלס ט?ייט ב??אר?לי, היה היחיד מבין שלושת האחים שלמרבה הנוחות בורך בשם שראשי התיבות שלו תיארו את מה שבעיני ילדיו המתבגרים נדמה כאחת מתופעות הלוואי היותר מביכות של מצבו. כמובן שבמשך שנים חשבנו שכל האבות רועדים.

      בסופו של דבר מצליחים שלושת הבנים להתחתן איכשהו, לא בלי לעורר חילוקי דעות. הדעת נותנת שגארת' החליט להתחתן עם קסנדרה כיוון שבאותה עת היתה קסנדרה חברתו של דאגלס. הרושם שזה היה הבסיס לקשר נוצר בעיקר מהערות כמו, "עשיתי לה טובה, דאגלס. היא היתה יותר מדי מוצלחת בשבילך."

      קסנדרה היא אוסטרלית במוצאה. עובדה זו תגרום לאבא הוגו למלמל עד יום מותו משפטים כמו, "ידענו בדיוק מה אנחנו עושים כששלחנו אנשים מהסוג שלה לקולוניות המזוינות."

      טימותי מבקש את ידה של לואיז (שלמען הצדק, יש לציין שהוא בהחלט מוקסם ממנה) משום שבערב שבו הוא מציג אותה בפני הוריו, אבא שלו אומר: "זאת האישה הכי סתומה שראיתי בחיים שלי." אחרי האירוע הזה קשה להאמין שהעיתוי של הצעת הנישואין הוא לא יותר מצירוף מקרים.

      האיש שיהיה לימים אבא שלנו נושא את האישה שגארת' נתפס כשהוא מטפס עליה במושב האחורי של הרו?ב?ר שלו שישה ימים וחצי לאחר נישואיו לקסנדרה. בדיוק אז דאגלס משתחרר מהצבא בגלל עבירה לא לגמרי ברורה, ואין לו שום מושג מה לעשות מלבד להתחתן. קסנדרה המסכנה משתתפת בטקס החתונה של הורי לעתיד, ומראה הכלה היפה מביא אותה - יותר מכולם - לידי דמעות.

      יש לציין כי בחוכמה רבה למדי, האיש שיהיה בקרוב אבא שלי מצליח להתחתן עם בתו של סרן בחיל האוויר המלכותי, שיעזור לו - כך הוא מקווה - לשוב לשורות הצבא. מעתה לא זו בלבד שהעתיד צופן בחובו אפשרות של עבודה, אלא שדאגלס גם יכול להתגאות בכך שהצליח להפוך את מושא מעשה המשובה של גארת' לגיסתה של קסנדרה. אלא שממש כמו אחיו, גם דאגלס אינו חסין מפני טירופו הגזעני של הוגו. כלתו הטרייה, קורינה, עם השיער הארוך השחור והבוהק שלה, הופכת מטרה להערות כמו, "לא ניצחנו במלחמה המסריחה כדי שתוכל ללכת ולהתחתן עם אחת מאלה!"

      כדי שלא תחשבו בשגגה שאמי לעתיד היא אך ורק כלי משחק חסר ישע בכל המערך הזה, הרשו לי להבטיח לכם שגם היא לא היתה נקייה ממניעים אישיים. היא נמלאה עונג מעצם המחשבה שאבא ואמא שלה יאמרו:
      "את חושבת שבשביל זה שלחנו אותך לתיכון בשווייץ?"
      "אני לא מאמינה שדבר כזה קורה לנו. בן של מגדל טווסים, קורינה?" נאנחה אמא שלה.
      ועל כך השיבה אמי לעתיד בשיא ההתחשבות, "אולי אתה יכול לעזור לו למצוא עבודה, אבא'לה. בדיוק פיטרו אותו מהצבא."

      אנו משוכנעים כי מה שאנחנו מתייחסים אליו כאל נורמלי הוא כזה רק משום שזה מה שאנחנו מכירים. עולמות מתנגשים, והבהירות של סיפורינו מתעמעמת. אני מרגישה זאת במבטים החלולים שאני נוטה לספוג בארוחות ערב חגיגיות. כאשר אנשים מספרים סיפורים, אני נוהגת לא פעם לקטוע את דבריהם בהערות כמו, "בטח, בטח, אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון. גם אני הרגשתי ככה כשאבא שלי החזיק אותי בבתי השחי מעבר למעקה הגשר." עיניים שהיו לפני כן מלאות חיוניות, ננעצות לפתע בחלל במבט מפוכח. "אתם יודעים למה אני מתכוונת?" אני עשויה להוסיף בתקווה, "הגשר הזה מעל נהר הדו?ן?" מארחת רחבת לב עשויה למוסס את הרגע המביך בהצעה מתוזמנת היטב לעוד טעימה מגבינת ס?טילטו?ן. אם היה לי מאהב, זה היה הרגע שבו היה עליו ללחוץ את ירכי מתחת לשולחן לאות הרגעה וללחוש לי באוזן משהו כמו, "הכול בסדר, מותק. תנסי רק לא לדבר." לעתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי.

      לא פעם תהיתי אם כולם יודעים באמת על מה אני מדברת, רק שהם עקשנים במיוחד. אחר כך, בבית, הייתי משוטטת בשדות אינסופיים בתוך מוחי, ובהם שרכים ושיחי דומדמניות סבוכים, בעודי לוחשת בעלטה לאהובי הדמיוני ומתארת לו עולם שקט, זעיר ומושלם של אנשים זרים לחלוטין. "אף פעם לא דמיינת את זה? איך העולם נראה בלעדיך? אף פעם לא חווית את זה?" באמת שאין לי מילים לתאר זאת. אבל אולי גם לאף אחד אחר אין, כי לא נראה לי שמישהו מבין בעצם למה אני מתכוונת. אולי עולמות אינם קיימים ללא מילים.

      עד שהגעתי לגיל העשרה כבר התעוררו מצבים רבים למדי שגרמו לי לחשוב שאולי בכל זאת כדאי לי ליצור קשר עם אחד המטפלים המצוינים, שאת שמותיהם קיבלתי לא אחת בצירוף המלצות חמות. היתה לי ערמה של פיסות נייר קטנות עם שמות ומספרי טלפון - פתקים שהועברו לי בגנ?בה (ובתדירות מבהילה) מתחת לשולחנות, בספריות, בבנק, ואפילו - ומסיבה כלשהי לעתים מזומנות - במוזיאונים. רציתי לשאול את אחד מאנשי המקצוע האלה מה זה בדיוק נורמלי. אולי, למשל, כשאבא שלך מעיר אותך באמצע הלילה כדי שתחזיקי לוח דיקט שהוא רוצה למסמר לחלון בשביל שהחושך לא יחדור פנימה?

      כך פגשתי את לידיה האצ'ינסון, עובדת סוציאלית, שהתעקשה לחבק אותי בסוף כל פגישה של ארבעים וחמש דקות בתנועה אימתנית של זרועות פתוחות, שה?לכה עלי אימים במשך ששת ימות השבוע הנותרים עד לפגישתנו הבאה. היא דרבנה אותי לפרוק את הכעס שלי באמצעות מחבט בייסבול עצום מפלסטיק כתום, שאיתו הייתי אמורה להלום בתצלום של אבא שלי שהוצמד לכרית סגולה. "אבל אני לא מסוגלת," אמרתי לה בכל פעם. "אולי אני באמת מודחקת, אבל גם אם אני לא - לא נראה לי שהייתי בוחרת בדרך הזאת כדי להביע את הכעס שלי." חפץ כתום מפלסטיק פשוט לא משתלב באף אחת מהפנטזיות שלי ככלי הנשק הנבחר.

      "אז איך היית בוחרת להביע את הכעס שלך?" היא חקרה אותי.
      "אבל אני בכלל לא כועסת!" מחיתי.
      "אם היית כועסת." (אלוהים, היא לא היתה מרפה).
      "הייתי אומרת לך ללכת להזדיין!" צעקתי.
      "טוב מאוד!" היא שיבחה אותי. "פנטזיה!"
      "זאת לא פנטזיה," עניתי לה. "אני רצינית לגמרי."
      "מצוין!" היא קראה בהתרגשות, "זאת העברה של הכעס שלך!"
      העיניים שלי התגלגלו אחורנית בחוריהן.

      מעניין שדווקא לה עצמה היתה בעיה קלה של העברה. היא שאלה אותי אם חג המולד הוא זמן מתוח במיוחד אצלנו, ואם אבא שלי הכה פעם את אמא שלי בזמן שקישטנו את העץ. לא זכרתי אירוע כזה, ואף על פי שלא יכולתי לשלול את האפשרות הזאת על הסף, התחלתי לחשוד כשהיא שאלה אם אבא שלי העיף פעם בכוונה את כוכב הכסף על אמא שלי כדי לדקור לה את היד. עניתי "לא" והיא אמרה "הבן זונה," ושתינו נראינו קצת מבולבלות. אני חושבת שהיה לה קיבעון בנוגע לבובות רכות ולבנות בדמויות של חיות, ומכיוון שלא נראה היה שהיא מתכוונת לרדת מהרעיון שאתחבר למחבט הכתום, הצעתי יום אחד שהיא תשתמש בו בעצמה כדי לחבוט מעט.

      היא הציעה להדגים. היא הרימה את המחבט והתחילה לדפוק בעדינות ובקצב על קיר הבטון של חדר הכריות התת קרקעי שלה. ההתחלה היתה קלילה, ואז בהדרגה היא הגבירה את העוצמה והקצב עד שהביאה את עצמה לקרשנדו מונומנטלי שלו?וה בשלל קללות מפתיע ביותר: "יא בן זונה אוכל בתחת מוצץ זין חתיכת חרא סנאי נושך כריות!" סנאי!? האמת היא שהעדפתי לא לשאול.
      הסתכלתי עליה בהשתהות מהולה בדחייה כשהתמוטטה לתוך הפוף שלה. הצמה הסינית שלה, העשויה בדרך כלל היטב, היתה פרומה, ועיניה בהקו במין מבט משונה של סיפוק.
      "היה לך טוב?" שאלתי בלעג.
      "כל כך טוב," היא נאנחה ופרצה בצחוק. זה עשה לי עור ברווז.
      מיותר לציין שהחוויה הותירה עלי את הרושם שהיא רחוקה מלהיות מוסמכת להציע לי תובנות של ממש על העולם הנורמטיבי. מלכתחילה היה לי מספיק קשה להביא את עצמי אליה. בין המנטרות הקבועות של אבא שלי אפשר למנות את "גבינה צהובה גורמת לסיוטים בלילה", "שיער ג'ינג'י הוא סימן להרבעה של קרובי משפחה", ו"כמרים מזיינים אותך בתחת, אבל פסיכיאטרים דופקים לך את הראש". היתה לו תפיסה פרנואידית למדי, אבל מפותחת מאוד, של גזע עליון, שהוא היה השריד היחיד שלו. הוא היה משוכנע שהוא נרדף בידי ברית של אירים אמריקנים ופסיכיאטרים מוסמכים.

      נולדתי בשנת 1968 בחדר צפוף בבית החולים סיינט מ?רי א?ב?ו?ט בדרום קנסינגטון. נולדתי בלונדון לתוך חודש של ימים ולילות שנבדלו זה מזה בגוונים שונים של אפור. נולדתי לאומה שראתה בבואם לעולם של חיים חדשים מאורע מביש ובלתי ראוי - אומה שהפעילה מערך של ביטוח רפואי, שהתייחס ללידה כאל פתולוגיה המצריכה עשרה ימי אשפוז.

      בכיתה א', כשקיבלתי מחברת חדשה ונקייה שבה התבקשתי לכתוב משהו שנקרא "האוטוביוגרפיה שלי", ציטטתי בביטחון את הנרטיב הקולקטיבי: "נולדתי סגולה ומתה. נולדתי באנגליה". כאילו ביקשתי לרמוז שמקום הלידה מכתיב מראש את מצב היילוד. האמת היא שלפי איך שאמא שלי מתארת את זה, זה כמעט היה ככה. לא פרצתי לעולם בעזוז. נשאבתי אל החיים על ידי מכונה. ואף שהייתי תוצר של שפיכה מוקדמת, לא גיליתי התלהבות של ממש מעצם שחרורי לאוויר העולם.

      קורינה לא הצטלמה בהיריון. היא היתה רזה כמו עמוד חשמל ודגמנה עבור רשת חנויות הכולבו ד?ב??נה?אמ'ס כאשר גילתה את הזרע הנובט בתוכה. המתקפה הזו על גופה נתפסה בעיניה כפגיעה בקריירה שלה וכהרס נשמתה. עם זאת, היא שאבה מידה מסוימת של גאווה מן העובדה שהצליחה להסתיר את ההיריון מהעולם החיצון. האמת יצאה לאור רק כשהיתה בחודש התשיעי וירדה לקיוסק כדי לקנות עשרה חטיפי מארס במכה. הערה חביבה של בעל החנות הפיקה ממנה את הצעקה, "אוי אלוהים, אני בהיריון!" שעדיין מהדהדת ברחובות דרום קנסינגטון.

      כעבור שבועיים גורשתי מתוכה בחוסר חשק - מטונפת ומצווחת הונחתי בזרועותיה הנבוכות של אישה שהיתה שבורה לחלוטין מכך שירדה מדרגת דוגמנית ל?אם. כאשר הגיע דאגלס לביקור, היא כבר שקלה שלושה קילו פחות מאשר לפני ההיריון.
      "מה להביא לך לאכול, קורינה? מה מתחשק לך לאכול?" הוא שאל אותה בחוסר ישע.
      "מה שמתחשק לי," היא ענתה לו, "זה קצת עוף." בעיני רוחה היא ראתה משהו לבנבן ועדין, בלי עור, בלי עצמות, בלי שומן וטעים במיוחד.

      הוא הכין לה עוף. הוא צלה אותו עטוף בשומן חזיר והביא לה אותו למחרת בשקית נייר חומה. היא העיפה מבט אחד בשקית המוכתמת בשומן ואמרה בשפלות רוח, "אני מצטערת, דאגלס, אבל אני חושבת שתהיה חייב להוציא את זה מפה." הוא לא ידע אם היא התכוונה לעוף הצלוי או לתינוקת.

      עננה היא ששמרה על הבית בתקופת היעדרותה של קורינה. "שמרה" בהקשר הזה היתה כנראה לשון נקייה לתיאור כתמי הפודינג שהותירה על החלונות ועל הסירים ששרפה כשבישלה בשביל דאגלס ביצים לתה המנחה. קורינה יצאה מכליה. ברגע שכף רגלה דרכה בבית היא דחפה את התינוקת ת?ל?מ?ה לזרועותיו של דאגלס, חטפה את השואב ויצאה למסע שאיבה מטורף. דאגלס ואמו עמדו עם הגב אל הקיר והביטו בה בתדהמה נוראה.

      לאחר מכן קורינה נשארה במיטה, ומשם היא שנאה בעלים, תינוקות ואת המין האנושי בכללותו. אם כל זה היה מתרחש מעט מאוחר יותר בדברי הימים של האנושות, מישהו היה נוקב באבחנה של דיכאון לאחר לידה למ?שמע מחשבותיה הרצחניות של קורינה. היא חלמה שהיא קוברת את התינוקת שלה בגינה. היא חלמה שבאותו מקום בדיוק צומחת חמנייה. חלמה שהיא מתמכרת ליופי שלה, והתחרטה על כך שבתה אולי היתה צומחת מרשימה ומלכותית כמו הפרח הזה. אבל אז החמנייה מפנה אליה את ראשה וזרעיה מתחילים להישפך אל האדמה בעודה זועקת ביבבה רמה ומבעיתה, "אממממאאא!"
      "דאגלס!" קורינה צווחה אל תוך הלילה המרושע. "אני לא יכולה לסבול את זה יותר! אתה חייב להיפטר מזה!" המילים הגיעו לחדרו בקצה המסדרון והאיצו את עזיבתה של קורינה למחרת היום. היא תישאר אצל אחותה איזמרלדה באדינבורו, בבקשה שהוא יעשה משהו עם התינוקת.

      מה שהוא עשה - כמו תמיד - זה לטלפן לאמו. הוא הסיע את התינוקת תלמה לביתם של עננה והוגו, מגדל הטווסים בגלוסטרשייר. עננה היתה מאושרת מן ההזדמנות לאכוף את כישורי ההורות הבלתי מנוצלים שלה על נכדתה הראשונה. הוגו, לעומת זאת, היה הרבה פחות נלהב. "קרצייה," נהג למלמל בכל פעם שנכנס הביתה לתה, בהשאירו עקבות של נסורת מהחווה לאורך השטיח. "בשביל מה את מבזבזת על הדבר הזה את השמנת הטובה שלנו?" היה צורח על עננה. "זה כמו לבזבז רוסטביף על כלב מזוין."

      קורינה חזרה כעבור שמונה חודשים (אישה חדשה, כאמור בנרטיב הקולקטיבי), בתביעה מתפרצת לחזקה מחודשת על האמהו?ת. היא הצהירה שהשינוי שהתחולל בה נבע מהעובדה שעם שובה לחווה של מחותניה היא מצאה את התינוקת תלמה רזה, חיוורת ומצמחת שיניים, קשורה למעקה המדרגות. "היא צווחה כמו שדה," הסבירה עננה לקורינה כסוג של צידוק.

      אבל אמא שלי, בגל האמהות שהתגלה בה זה מקרוב, הגנה עלי. "זה לא משנה מה היא עשתה. את לא יכולה פשוט לקשור את התינוקת הדפוקה למעקה!"
      "באמת יש לך החוצפה לבוא לבית שלי ולהגיד לי איך לטפל בתינוקת שאת נטשת. מי בדיוק נשאר איתה ער בלילות כל החודשים האלה? את אפילו לא יכולה לקרוא לעצמך אמא!" סבתא שלי צעקה.
      "היא הילדה שלי ואני באתי לקחת אותה הביתה," אמא שלי אמרה, התירה אותי מהמעקה ועטפה אותי בכנף מעילה.

      דאגלס התגעגע מאוד לקורינה. "מתוקה שלי, אנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים," הוא אמר. "אם לא תהיה ברירה נמצא מטפלת. ניקח קצת עזרה." לתדהמתו הרבה היא השיבה, "אני רוצה עוד אחד. אני חושבת שאת זאת דפקתי. בוא ננסה שוב."

      האמת היא שהמזג האמהי החדש שלה נהרה במקום אחר. ליתר דיוק באדינבורו, בזרועותיו של עורך דין צעיר שעמו ניהלה מפגשים סוערים ובלתי זהירים במהלך רוב החודש החולף. גם לידתה השנייה היתה לכאורה מוקדמת. אבל הפעם היא היתה מוכנה, והתינוק ו?ילי הגיח לעולם על פי התסריט. קורינה הסתערה על האמהות ביתר שאת. התינוק הזה יהיה שונה. הוא היה שונה - פרי של יחסים חשאיים, ילד נבחר, ביטוי של נשיותה, תוצר של סודות ותשוקה.

      לאחר מכן הוגלתי לממלכת המטרדים. אבל מכיוון שגם אבא שלי חי באותה הממלכה, מצאתי בו בן ברית. וכשלמדתי ללכת ולדבר, אף הוא מצא בי תועלת. תפקידי היה לאסוף את ביצי התרנגולות ולעזור לו להאכיל את היונים. עברנו מלונדון לכפר קטן שנקרא ליט?ל ס?לו?ט?ר, לא הרחק מהו?ג?ס ב??אק*. קראתי לגינה שלו "החווה", אף שהיתה לא יותר מאשר חצר עם לול קטן. עברנו לשם מפני שאמא שלי, שהיתה ילדה די מפונקת, ביקשה מאביה לפרוע את התשלום הראשון על הבית. נמאס לה מהדירה החומה בלונדון, נמאס לה להיזכר בחיים האחרים שהיו יכולים להיות לה כשהובילה את וילי מדי יום בעגלתו על פני חלונות הראווה העמוסים בבובות עטויות בגדים מפוארים. "הייתי יכולה להיות כזאת," היתה נאנחת. הא, להיות רזה, מטופחת ונטולת רגשות.
      לא היו בכפר חלונות ראווה שהזכירו לה דבר מה מלבד ההווה המר. למעשה, לא היו במקום חנויות, בית ספר או ספרייה, או הגילוי הקל שבקלים של רצון טוב מצד השכנים כלפי הדיירים החדשים. כל שהיה הוא שבעה בתים קטנים למרגלות טירה מפוארת, וכנסייה זעירה מהמאה האחת עשרה. הבית שלנו היה הקטן מבין הצריפים בהירי הגגות, מנוקד בשיחי שושנים ועטוף בוויסטריה, וכל כך דומה לגלויה אנגלית בזיכרון שיש לי ממנו. אבל היה זה בית שנרכש בכסף החדש של סבא הארי, ומכאן נבעה כנראה קבלת הפנים הבעייתית שלנו. כאילו כסף חדש לא היה מספיק גרוע - הכסף החדש הזה אפילו לא היה שלנו.

      הטילו עלינו חרם. ניתן ודאי פסק דין רשמי של הכפר, שעל פיו נאסר על ילדי השכנים לשחק איתי. אמי היתה בודדה להחריד בהיעדר נפש חיה שתתפעל ממנה או תעריץ אותה, והמשימה נפלה כולה על כתפיו של וילי המלאך. אבא שלי נסע מדי יום במכונית המ?יני לתחנת גיל?ד?פו?ר?ד ועלה על הרכבת ללונדון, שם עבד במה שתיאר כ"לקחת אידיוטים שמנים לארוחת צהריים." הוא הרווה אותם בג'ין וטוניק ושלח אותם חזרה ברכבת לנשותיהם בה?אמ?ר?ס?מית', בעודו מותיר לעצמו שעת שיטוט בפארק לפני שייאלץ לשוב למשרד הפרסום. הוא שנא כל שנייה, כפי שדאג להזכיר לנו לעתים תכופות.

      כולנו חיפשנו ישועה באמצעות חברים דמיוניים. החברה הדמיונית של אבא היתה מזכירה בשם ת?ר?ז?ה. ידעתי על כך מפני שלפעמים הוא היה נכנס לחדר שלי לפני השינה ואומר, "בואי נשחק משחק. בואי נדמיין שאנחנו בעבודה, אני הבוס שלך ואת המזכירה שלי שקוראים לה תרזה." הוא היה יושב על המיטה שלי, ואני הייתי מעמידה פנים שאני מקלידה במכונת כתיבה. אהבתי לעשות את זה - אצבעותי מתקתקות בחדווה על מקלדת דמיונית.

      "ומה עושה תרזה כשהבוס נכנס לחדר?" הוא היה שואל אותי. "נכון מאוד," הוא היה אומר. "היא עוצמת את העיניים ופותחת את הפה והבוס נותן לה נשיקה גדולה." ואז הוא היה דוחף את הלשון אפופת העשן שלו לתוך הפה שלי, ואני הייתי מרגישה את הפנים הדוקרות שלו. את החלק הזה לא אהבתי, אבל אהבתי את כל השאר בלהיות תרזה. בעיקר כשאבא נתן לי בקבוק קטן של בושם ואמר, "זה הבושם של תרזה. למה שלא תשימי קצת ממנו כל לילה לפני שאבא בא לתת לך נשיקת לילה טוב."

      לאמא שלי היה פ??יט?ר. פיטר היה איש דמיוני שהיה מטלפן אליה. ידעתי על זה מפני שכשהטלפון היה מצלצל "רינג רינג" ואמא - עדיין בכותנת הלילה שלה - היתה מרימה את השפופרת, היא היתה מצחקקת בלחש וכורכת את מותניה בזרועה ונשענת עמוק בתוך הכיסא ואומרת, "אוי, פיטר." יום אחד היא ראתה אותי מביטה בה במבט שואל, ואחרי שסיימה לדבר בטלפון היא אמרה, "אין לך משהו יותר טוב לעשות, תלמה? גם לך יש חברים דמיוניים, אז למה שלא תלכי לשחק עם ג?'ינ?יג?'ר ותיתני לי לשחק עם החברים שלי?"
      "פיטר דמיוני?" שאלתי אותה.
      "כן," היא נאנחה. "פיטר דמיוני." הבנתי למה היא מתכוונת. אנשים דמיוניים הם אנשים סודיים.

      האמת היא שבהחלט היו לי "דברים יותר טובים לעשות". היו מסיבות תה וטקסי קבורה שהייתי צריכה לקחת בהם חלק. היו לי חברים דמיוניים - ג'יניג'ר, ג?'אנ?או?וי וה?רו?א?ין, וט?ד?י וב?לונדי, הבובה שהכי אהבתי, עם השיער המשוגע. התפקיד שלי היה לאסוף את החיילים השקטים, לדאוג שהשיער שלהם יהיה מוברש ולמזוג להם תה. כיסאות קטנים הוצבו מסביב לב??הא השמיכה הכחולה, ששימשה כשולחן בטקס התה הצנוע וספגה את המים שנשפכו ואת השיחות שלנו. לפעמים שיחקנו במשרד.

      שנה אחר כך ישבתי לבדי בחדר המתנה עם כמה בובות שמעולם לא פגשתי, וחיכיתי שאמא תסיים את הביקור שלה אצל הרופא. אמרתי לג'יניג'ר, "הבובות האלה הן מזכירות שובבות, ואת יודעת מה זה אומר. תעזרי לי לקשור אותן לכיסאות, ג'יניג'ר." הורדנו להן את התחתונים, אבל בחדר לא היה חבל אז הרעיון הכי טוב שהיה לי היה לתלוש חלק מהשיער הארוך שלהן בשיניים שלי ולקשור אותן באמצעות סיבי הניילון שנמרטו מראשיהן.

      באותו לילה אבא לא בא להגיד לי לילה טוב. הוא היה עסוק עם אמא למטה במטבח, בניסיון להדוף את הצלחות המתעופפות. "יא בן זונה!" היא צרחה. "מאיפה לעזאזל היא קיבלה את הרעיון של מזכירות שובבות?! מה עשית לה?"

      חיבקתי את טדי ולחשתי להרואין שישבה בראש המדרגות. "אוי לא, הרואין, אמא יודעת את הסוד. תעשי משהו." הרואין, שקטה וסטואית כהרגלה, סימנה לי לטפס על גבה. לפעמים כשאנחנו פוחדות היא הסוסה שלי והיא לוקחת אותי לדהרות עוצמתיות ומהירות כל כך, עד שהאדמה נראית כמו נהר ירוק שזורם תחתינו. יש לה פרסות עבות וכבדות שמוחצות אנשים רעים ופרחים, וכשאני מסבה את ראשי כדי להביט לאחור אני רואה א?ירו?סים מעוכים וגולגלות רצוצות.

      אמא לא היתה היחידה שידעה על הסוד. ידע עליו גם פסיכיאטר בשם ד"ר ר?ג?'ינ?ל?ד נו?א?ל?ס, שצפה בי משחקת מבעד לזכוכית בבית החולים בגילדפורד. קורינה לקחה אותי לשם אחרי הביקור של אחותה איזמרלדה. אהבתי את איזמרלדה. היא היתה גדולה יותר ורכה יותר מאמא, והקול שלה היה מתוק ומרגיע. כשאמא שכבה במיטה עם מיגרנה, היא הכינה לי ולווילי חביתיות עם לימון ואבקת סוכר. ואז היא שאלה אותי, "מה את רוצה לעשות היום?" נתתי לה יד והובלתי אותה לחצר כדי לפגוש את היונים. היו תריסר מהן - יונים מיוחדות עם צווארונים אליזבתניים, שהכרתי בשמותיהן הפרטיים. היא אמרה דברים נחמדים כמו, "זאת יונה מאוד יפה." ואני אמרתי, "איך את יודעת שהיא בת?" והיא ענתה "בגלל שהיא כל כך יפה."

      "הבנות הן אלה עם התחת הקטן," הסברתי לה. ואז דודה א?ז?מ?ה אמרה שהיא לא מרגישה כל כך טוב ושאולי כדאי שהיא תשתה כוס תה חם.

      בחדר שלי היא ניסתה להידחף לתוך הכיסא שג'אנאווי ישבה בו. "אוי לא, דודה אזמה," התכווצתי. "זה הכיסא של ג'אנאווי!" ראיתי את ג'אנאווי גולשת מטה תחת איום ההשמדה.
      דודה אזמה אמרה, "סליחה, פרח, בזה אני יכולה לשבת?"
      "אז ככה, בדרך כלל זה הכיסא של הרואין. אבל הרואין תשב על בהא, רק היום."
      "ומי עוד נמצא איתנו כאן?" שאלה דודה אזמה בעניין.
      "ג'יניג'ר. וטדי ובלונדי. ג'אנאווי היא התינוקת, אז היא עדיין לא יודעת לדבר. אפילו עוד אין לה שיניים. הרואין היא הכי גדולה. היא יותר גדולה ממני. וג'יניג'ר היא באמצע."

      הרואין היתה הכי גדולה, הכי אמיצה, הכי בוגרת. היא ישנה לבדה בארון שמתחת למדרגות וידעה את האלפבית והעתיקה אותיות בדייקנות במחברת עם שורות כחולות שעל הכריכה שלה נכתב שמי הוא.... הרואין ניסתה ללמד אותי את האלפבית, למרות שלפעמים היא איבדה את הסבלנות ואמרה לי שאני יותר מדי גדולה "בשביל להתנהג כמו כזאת תינוקת." אבל בדרך כלל היא רק הנהנה בראשה בלי מילים.

      ג'אנאווי באמת היתה התינוקת. היו לה צמות בלונדיניות עד הכתפיים משני צדי ראשה ופה קטן בצורת פרח ורוד. הדבר היחיד שהיא היתה מוכנה לאכול היה טוסט שרוף עם מרמייט*. היא בכתה המון מכיוון שהיא פחדה כמעט מכל דבר והיתה קטנה ושברירית כמו גוזל, ובלילה היא ישנה בתוך הקן של בית השחי שלי מפני שהיא פחדה מהמפלצות שגרות מתחת למיטה. גם אני פחדתי מהן, אז הייתי מתקפלת לכדור קטן כדי שהן לא יוכלו לצאת מהמחבוא שלהן ולכרסם לי את הבהונות.

      ג'יניג'ר היתה בעצם בדיוק כמוני. איפשהו באמצע. לפעמים אמא לטדי ובלונדי וג'אנאווי, לפעמים התינוקת של הרואין, לפעמים המזכירה השובבה של אבא, לפעמים הבת המועדפת עליו, לפעמים הנודניקית הקטנה של אמא, לפעמים העוזרת הקטנה של אבא, לפעמים אחות של וילי, הפרח של דודה אזמה, הילדה הגדולה עכשיו של סבתא עננה - אבל תמיד זעופה למדי, עצורה ושקטה. היא דיברה מעט מאוד וכמעט אף פעם לא צחקה, אם בכלל.

      עם הרואין דיברתי, אבל ג'יניג'ר היא שפשוט היתה. אף פעם לא היינו צריכות לדבר, כי אם היינו מדברות פשוט היינו אומרות את אותם דברים בדיוק. או שהיו שתי אני - תלמה וג'יניג'ר - או אני אחת בשני גופים. אבל בכל מקרה היינו בלתי ניתנות להפרדה, ואף אחד לא יכול היה להבחין בינינו אלא רק על פי השם. אני חושבת שרק אני ידעתי מי מבין שתינו מדברת.
      "אנחנו אוהבות לשחק במשרד," גיליתי לדודה אזמה.
      "ואיך אנחנו משחקים במשרד?" היא שאלה בעניין.
      "אממ, אבא הוא הבוס ואנחנו המזכירות," אמרתי לה. "ואנחנו עושות ככה," אמרתי ועשיתי כאילו שאני מקלידה, כאילו שהאצבעות שלי מפיקות את קול התקתוק בעודן מרקדות על המקלדת. "ואנחנו עונות לטלפון ומכינות תה."
      "נראה לי שיש לך עבודה טובה," דודה אזמה אמרה באהדה.
      "אה אה," הנהנתי. "וכשאנחנו עושות את העבודה שלנו טוב, אז הבוס אומר - זאת עבודה שבוצעה כהלכה, גברת כך וכך. הנה מתנה קטנה למזכירה הקטנה והמועילה שלי. והוא נותן לנו עט חדש או בקבוקון בושם ואנחנו נותנות לו נשיקה גדולה בתודה."
      "איזה סוג של נשיקה?" שאלה דודה אזמה.
      "ככה," אמרתי. ועצמתי את העיניים ופתחתי את הפה כמו דג זהב, בדיוק כמו שאבא לימד אותי.
      "אה, כזאת מין נשיקה," אמרה דודה אזמה בהבנה. "אבל מה קורה אם אתן לא עושות את העבודה טוב?" היא שאלה.
      "אז ככה, לפעמים הוא אומר, גברת כך וכך, אני חושב שעשית טעות בהקלדה של המכתב הזה. אני חושב שתיאלצי לשכב על הגב כדי שאני אלמד אותך לקח."
      "ומה קורה אז?" היא לחשה, עיניה מתרחבות בעידוד.
      "אני עושה את מה שהבוס אומר, כי זה התפקיד שלי."
      "ואת שוכבת?" היא התעקשה.
      "רק כשאני עושה טעות. לפעמים אני טועה כי כמו שאבא אומר, לטעות זה אנושי. ואפילו מזכירות הן אנושיות. אפילו מזכירות טובות הן לא ממושמעות לפעמים."
      "ומה קורה אחרי שאת שוכבת?" היא שאלה.
      "אני נרדמת וחולמת חלום."
      "על מה החלום?" היא שאלה ברצינות.
      "על חרק מעופף," אמרתי והנפתי את זרועותי מהרצפה עד לתקרה. "על שפירית עם גוף דק דק כמו מקל. אני חרק שצף למעלה למעלה בחדר ואני נדבקת שם," (מצביעה) "על הקיר מעל הכרית שלי, ואני פשוט מסתכלת למטה. אני מרגישה מאוד מאוד גבוהה בגלל שאני בסך הכול חרק פצפון ואני מפחדת להיות כל כך גבוה והחדר נראה כל כך ענקי. וכשהרעש נעשה חזק מדי אני פשוט עוצרת את הנשימה חזק חזק והעיניים שלי מתהפכות לתוך הראש שלי וכל מה שאני רואה זה רק אדום גדול."

      אחרי שסיפרתי לדודה אזמה הרגשתי ממש עצבנית. ידעתי שעשיתי מעשה רע מכיוון שהמזכירות, כמו פיטר, היו אמורות להיות סוד. ועכשיו כבר ידעתי מה קורה כשמגלים סודות. אמא זרקה על אבא צלחות במטבח, ואז היא העיפה כיסא והוא אמר, "אני חושב ששברת לי את האגודל יא מפגרת!"
      והיא צרחה, "איך יכולת לעשות את זה, דאגלס! אתה חולה - אתה יודע את זה - אתה פשוט בן אדם חולה!"
      "אני חולה?" הוא צעק. "מי שחולה זה האחות הקטנה החטטנית שלך. מה שחולה פה זה שאנחנו לא יכולים להסתדר בלי הכסף של האבא הבן זונה השחצן שלך - חיים פה בכפר הקטן והדבילי הזה כמו איזה זוג צעיר ועשיר, כשכולם יודעים שאני בסך הכול עבד שמרוויח כלום בעבודה חסרת תוחלת ואת בסך הכול זונה מפונקת! לא פלא שהיא ממציאה דברים - אין לה בכל העולם חבר מסריח אחד שהיא יכולה לשחק איתו. איזה מין חיים יש לה? איך את יכולה להטיח בי כאלה האשמות? אני יכול לראות מאיפה הדמיון הזה שלה - אלוהים! אפילו את החברים שלה היא ממציאה."

      ואז אמא בכתה את הבכי הזה שלה ביבבות מחרישות אוזניים, ואבא הרגיע אותה ואמר, "בובה. זה בסדר. זה בסדר. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לברוח מהמקום הזה. לבנות לעצמנו חיים במקום אחר. רחוק מהמשפחה שלך. תנסי להירגע, מותק."

      כל הזמן הזה לחשתי בשקט לג'אנאווי, מפני שהיא בכתה ורעדה בתוך בית השחי שלי: "הכול בסדר, ילדה קטנה. הכול בסדר. תלמה וג'יניג'ר כאן איתך. אנחנו לא נעזוב אותך. והרואין תשמור על כולנו."

      ואז שוב חלמתי. חלמתי חלום על פה שמנסה לשאוף לתוכו את העולם. פה מדמם בחשכה קורע את התפרים שמנסים לשמור אותו סגור. אני ריחפתי בקצה שלו, מחזיקה את ג'אנאווי חזק בכל הכוח שלי, כדי שלא נישאב לתוכו עם הסחף העצום שמרעיש כמו רעם. החזקתי חזק כל כך עד שכל האיברים שלי נשאבו לתוכי והייתי ענף, שפירית, שנו?ר?ית לגג השמים. נצמדת לתחתית של ענן כבד ושחור. בטוחה שם, מאובנת ומתוחה, מביטה אל העולם הכביר שמשתרע תחתיה.