בשבילי הכוכב זה אתה

השאלה האמיתית היא כזאת – אם אתם הייתם יכולים לבחור, מה הייתם מעדיפים, לראות את הפרסומת החדשה של אותה חברת סלולאר רצה על המסך מדי פריים טיים, או למצוא את עצמכם במופע התרמה למען אריק איינשטיין? כן, נו, אריק איינשטיין, ההוא שגדלנו עליו, והתחנכו עליו, וזמזמנו אותו והתפוצצנו מזיכרונות. ההוא שהוא גם ארץ ישראל הישנה והטובה וגם הצריף של אביגדור; גם "שבלול" וגם "לול" וגם "כבלים" וגם "כמו גדולים". אותו איינשטיין, האיש שנתן לנו אחוז ניכר ממה שאנחנו יכולים היום להתרפק עליו כנוסטלגיה. כי איינשטיין – אמן בסדר גודל שאין בכלל דברים כאלה אצלנו בדרך כלל – הוא אייקון תרבות שאי אפשר לדמיין איך הדברים היו נראים בלעדיו. ואם לוקחים את כל זה בחשבון, אני – ויסלחו לי כל הצדקנים והמתלהמים – בוחרת בפרסומת בלי לחשוב פעמיים.

כי איינשטיין, בואו נשים את הקלפים על השולחן, הוא אמן ענק, משהו בסקאלה של אלביס או סינטרה. בעולם מתוקן (או מדינה מתוקנת), הוא היה חי היום בעושר ואושר בגרייסלנד, עם צבא של משרתים שמנקים לו אבק מאולפן ההקלטות וגדודי מעריצים שעולים אליו לרגל (אפילו האגרופוביה שלו היתה מתקבלת הרבה יותר בהבנה). אצלנו, מן הסתם, הוא מעביר את רוב זמנו במלחמות חורמה עם חברות תקליטים, אמרגנים לשעבר, מס הכנסה ואחוז הניצולים מול השער של פאביו ג'וניור. ראבק, הבנאדם אפילו לא מופיע, וקשה להאמין ששמו נמצא איפשהו בעשירייה הפותחת של הורדות טרוטונים. אז כן, הוא אמן ענק. מה זה ענק, עצום. אימתני. טיטאני. אבל גם ממרומי הנשגבות שלו – נכון, זה מאכזב – האיש הארצי שבו צריך לשים לחם על השולחן. ולשלם חשמל, וזה.

אז על מה בדיוק קמה כל המהומה חסרת הפרופורציה הזאת? על זה שגם ענק רוח כמו איינשטיין מכר את נשמתו המוזיקלית לפרסומת של טלפון נייד? בוא נסתכל על זה באובייקטיביות רגע – נינט מכרה את עצמה לסלולאר. את עצמה, את התדמית, את כל הדברים האלו שיש מי שהם חשובים לו. היא קיבלה מיליון וחצי שקלים על מחלפות שיערה, ועכשיו שתמשיך לצבוע אותו בצבעים זרחניים, ובאופן כללי לשאת בתוצאות. אבל אריק? הוא אפילו לא יצא מהבית בשביל הפרסומות הזאת. הוא כולה הרים איזה שני טלפונים. בחיי, מדובר בסך הכל בקטע ארכיון. חברים, זה מרגיש טיפשי לחזור על זה כל פעם מחדש, אבל בואו בכל זאת נעשה חזרה פעם נוספת, כי מספרים שחזרה מחדירה לתודעה: חברות התקליטים מתו והן חיות בסלולאר (כאילו עד עכשיו שלטו בעסקי המוזיקה המקומיים פילנטרופים חדורי אידיאולוגיה, שהוחלפו על ידי הקפיטליסטים הרעים מהסלולאר). במקום בו נמצא הכסף ימצאו גם האמנים ששווים את הכסף. מבאס אתכם? התבאסו כאוות נפשכם בזמן שאתם מטקבקים בזעם דרך הדור שלוש וחצי שלכם.

אז אני שמחה שאיינשטיין קיבל את הפרסומת הזאת. הלוואי ושילמו לו עליה ים כסף. הלוואי והוא יקבל עוד המון הזדמנויות לקבל מלא כסף על דברים שהוא לא צריך לעשות בשבילם שום דבר. הרי בסך הכל מדובר בשישים שנות מוזיקה עברית, נוסטלגיה, איך שתרצו לקרוא לזה. ובסך הכל, זאת פרסומת שעושה לאיינשטיין מלא כבוד. חוץ מזה, עוד לא נולד הגבר שיהיה כל כך כיף לראות על המסך כמו את אריק של הימים ההם. והשיר, "אני ואתה נשנה את העולם", זה אפילו לא שיר שיהפוך להיות ממותג עם אורנג' - הוא מפורסם מדי בשביל להיצמד למפרסם זה או אחר. אז נכון, זה מבאס לראות את רמי קליינשטיין עם החיוך הסחי בלטה שלו שם בצד, אבל מצד שני, קשה לחשוב על סיטואציה שבה לא מבאס לראות אותו.

מה שכן, מישהו חייב לשאול את זה – מה הסיפור עם מוש בן ארי? הוא אמור להיות האלטר אגו של שלום חנוך או משהו? למה בדיוק הוא תופס את המשבצת שלו שם? והכי חשוב – ההפקה פנתה לחנוך והוא סירב להם, או שהם בכלל לא ספרו אותו? לחברה הסלולארית הפתרונים.