לסבוס

הבעיה הכי גדולה של "יחידה במינה" (“But I`m a Cheerleader” במקור), שהגיע אלינו סוף סוף לווידיאו, היא שהוא לא סרט של ג'ון ווטרז. הוא מאוד-מאוד רוצה להיות סרט של ג'ון ווטרז, ועושה כל מאמץ אפשרי בכדי להגשים את חלומו, אבל הוא לא ממש מצליח. מצד שני, אם לא שופטים אותו ביחס למאסטר, הוא בהחלט סרט אינדי חמוד ומהנה עם שלל הופעות קצרצרות של אנשים שחובבי סרטי אינדי מחבבים (איוני סקיי, ג'ולי דלפי ומלאני לינסקי מ"יצורים שמימיים" של פיטר ג'קסון), מה גם שכל סרט בכיכובה של נטאשה ליון ("בשולי בוורלי הילס", "אמריקן פאי" אחד ושתיים) מצדיק ביקור בספריית הווידיאו.

נטאשה ליון היא מגאן – נערה כל אמריקאית, נוצריה טובה וצ'ירלידרית נאמנה בעלת תמימות פרברים נוגעת ללב, שאפילו לא מודעת לזה שהעובדה שהיא צמחונית ואוכלת טופו, שומעת מליסה את'רידג' ולא אוהבת להתנשק עם החבר שחקן הפוטבול שלה (טוב נו, היא גם מפנטזת על החברות שלה בזמן שהיא עושה את זה), מחשיד אותה כלסבית. עד שההורים השמרנים המודאגים שלה (את אמא שלה מגלמת, אגב, מינק סטול, ששיחקה כמעט בכל סרטיו של ג'ון וורטז עוד מימיו הראשונים) אירגנו לה "התערבות" ושלחו אותה למוסד גמילה מהומוסקסואליות, הילדה אפילו לא העלתה על דעתה שאולי היא אוהבת בנות. אבל כידוע, אין כמו מוסד גמילה טוב כדי להזכיר לך למה אתה מכור. בייחוד אם המדריך האחראי להחזיר הומואים סוררים משני המינים לסטרייטיות המיוחלת הוא לא אחר מאשר הדראג-קווין דה-לוקס, רו פול (בגירסתו הגברית, עד כמה שאפשר).

במוסד הסוריאליסטי הנ"ל עוברים הנערים והנערות החד-מיניים שלל שלבים במסגרתם עליהם להודות שהם הומוסקסואלים, לגלות מחדש את הזהות הג'נדרית שלהם (הבנות לומדות לגהץ, לחתל בובות ולשטוף כלים, בעוד שהבנים לומדים לחטוב עצים ולתקן מכוניות), ליטול חלק בתרפיה משפחתית, לעבור דה-מיסטיפקציה של המין השני, ולבסוף להשתתף בסימולציית מין סטרייטית, שיכולה להוציא לבנאדם את החשק מכל סוג של מגע פיזי למשך שארית חייו.

במקום המופלא הזה (שקראתי שקיימים כמותו, אם כי טרם קיבלתי הוכחות) פוגשת מגאן את אהובתה הראשונה, גרהאם (קליא דובאל מ"סיוט בחדר המורים" ו"נערה בהפרעה"), למענה ולמען הזהות המינית האמיתית שלה היא מוכנה לוותר על בית חם בחיק הוריה ועל כל עולמה. בתנאי שיתנו לה לקחת את הפונפונים איתה למדינת ההומואים.

לאור כל זאת "יחידה במינה" מוצלח הרבה יותר בתור קומדיה רומנטית מאשר בתור סאטירה חברתית, כי כשזה מגיע למסר פוליטי, לא נעים להודות, אבל מדובר בנושאים טחונים היטב שאיבדו את החתרנות שלהם לפני כמה עשורים טובים. לא שאין לפמיניזם ולתנועה למען זכויות הפייגלעך לאן להתקדם בחיים, אבל תפקידי ג'נדר מסורתיים והתייחסות להומוסקסואליות כאל מחלה? זה קטן אפילו על חנוך דאום! אבל עזבו אתכם מחתרנות, העיקר הרומנטיקה.

אזהרה לקוראי וואלה: אם לשפוט על פי התגובות שלכם, רבים מקוראי וואלה סובלים מתסמונת המונעת מהם להבין שאחת הדרכים המקובלות ללגלג על סטריאוטיפים היא השימוש בהם. הסרט הנ"ל מרבה להשתמש בטכניקה זו, על כן אם אתם נמנים עם קבוצה זו, עדיף שתוותרו על הסרט מראש.