סדרת הצילומים "בורקס פילם סטילס" של תמיר צדוק מוצגת בתערוכה הקבוצתית "הבית שבבית גרים בדירות" במוזיאון פתח-תקווה
עבודות שהשפיעו
אני מושפע מהצילומים של רובין רוד (robin rhode), מהכתיבה של חנוך לוין ושל מאיר אריאל ומעבודות הווידאו של גיא בן נר. אני חוזר מדי פעם לחשוב על רעיונותיו של יונתן רטוש (שאליהם אני מתחבר יותר מאשר אל השירה שלו), ואל יוצרים נוספים שלקחו חלק במחשבה הכנענית כמו עמוס קינן או בנימין תמוז. לאחרונה, לכבוד העבודה כמאייר בתיאטרון אימפרוביזציה, חזרתי להתבונן באיורים של דומייה ושל ג'ורג' גרוס. יש ממד סאטירי או אירוני ביצירותיהם של כמה מהיוצרים שציינתי ואני מתחבר לזה.
נהניתי לקרוא את "עיר לבנה- עיר שחורה" של שרון רוטברד כשעברתי לתל אביב, ואת "שווים ושווים יותר" של סמי מיכאל. אני מושפע מהשירה של ארז ביטון ולאחרונה מהשירה של אלמוג בהר שמצליחה לקחת את המחשבה על זהות מזרחית צעד אחד קדימה.
העיסוק בקולנוע ישראלי ובסרטי בורקס גרר צפייה מחודשת בסרטים ישראלים רבים, וקשה לי להצביע על סרט ספציפי שהשפיע עליי ביותר. אני אוהב את הקולנוע של איליה סולימאן.
מלבד היוצרים הללו אני מושפע מהעבר בקבוצה שיתופית, ומחברים-יוצרים שגדלו איתי .
אמנות טובה
הרבה פעמים אני מתחבר לאמנות כשאני מבין את המוטיבציה של היוצר, את ההומור, המחווה, או הרגש. המבחן האמיתי הוא מה שאני מצליח לזכור, להמשיך לחשוב, לרצות ללמד אותו בפני תלמידיי.
אני חושב שאמנות טובה צריכה לתקשר עם הצופה. ובצילום, כשהצילום מפעיל אותי, כשיש בו משהו שמצליח להתעלות על המדיום המגביל.
הצופה האידיאלי
סבלני. גם אני חוטא בחוסר סבלנות כלפי אמנות חזותית. לעיתים חשוב להתבונן, לתת זמן, להשתהות.
איך העבודות פוגשות קהלים מחוץ לעולם האמנות
העבודות שלי יודעות לדבר לעוד קהלים מלבד אנשי האמנות, הן לא עבודות מסתגרות. בלי קשר לאמנות אני עוסק בחינוך כבר הרבה שנים, הכל חלק מלהיות בתוך החברה הישראלית, להתבונן בעוולות, בקונפליקטים. למדתי שהדרך הכי טובה להגיע לאנשים היא לאו דווקא המוזיאון, אלא דרך שיעורים. הכיף הכי גדול שלי הוא כשמלמדים על העבודות שלי, כשחברים מורים מבקשים להציג את העבודות כדי ללמד על מזרחיות.
לצלם את המשפחה
המשפחה שלי הם חלק מהעבודה. האחיינים שלי, שמצולמים בחלק מהעבודות, חושבים שהעבודות שמוצגות בתערוכה הן עבודות שלהם. כשהם מגיעים למוזיאון הם באים לראות את עצמם. העבודה עם המשפחה מעוררת שיחות מורכבות בבית, דיון על מגדר, לדוגמא, בהקשר לאופן שבו אני מציג את דמות האישה בצילומים.
.
תיק עבודות:
תמיר צדוק ביים את עצמו, ואת בני המשפחה והחברים שלו בסצינות מדומיינות ומוקפדות הלקוחות, כביכול, מסרטי בורקס. "היה מאוד לי כיף לשחק 'קזבלן', ולחשוב איך אני מעדיף להיות - איך שאני עכשיו, או איך שייצגו את המזרחי פעם", הוא מספר. צדוק של עכשיו הוא אמן בוגר המדרשה ואיש חינוך (בין היתר הוא מנחה קבוצות דיאלוג בין נוער ערבי ויהודי בגבעת חביבה, ומלמד במכינה קדם צבאית), והקשר שלו לדמויות הבדיוניות שהוא מציג בצילומים לא בהכרח ישיר: "כשאני מסתכל על הבית בו גדלתי, הוא לא בית מזרחי לגמרי. אני חושב שהאופן שבו אני מדמיין מזרחיות מעורבב עם צילומים מהעולם הדוקומנטרי, כמו צילומי הפנתרים השחורים, ועולם הקולנוע".
נראה שהדמויות שהיו ההשראה לסרטי הבורקס נעלמו מן העולם. צדוק מנסה בדרכו לבדוק "עד כמה קיימים אותם אנשים שכביכול כבר אינם". כוחו של הקולנוע, לפי ראייתו, הוא בין היתר בעיצוב זיכרון קולקטיבי: גם אם הדמויות הללו לא נמצאות באופן מוחשי במציאות הישראלית היום-יומית, הם מעין נוכחות-נפקדות. הן שמשפיעות באופן לא ישיר על הדרך שבה אנחנו מזהים את דמות הגבר המזרחי הסטריאוטיפי.
"עד היום הדיון סביב סרטי הבורקס והייצוג המזרחי התנהל בעיקר בעיקר באקדמיה", אומר צדוק, "אבל אין כמעט דיון חזותי בדימויים. צריך להתנהל דיון כזה, באמצעות אמן שבודק אותם לפי התפישה שלו, שמתכתב עם הייצוג, עם העבר".
את הייצוג והסטריאוטיפים הקשורים אליו הוא בוחן בעיקר דרך תרבות הפופולארית. מלבד סרט הבורקס, הוא 'נטפל' גם לתמונות תיירותיות: בסדרה "wonder jew" שהוצגה בתערוכת הסיום של המדרשה הוא נראה לבוש מדי צבא, במבט מתמוגג, מביט למצלמה על רקע אתרי תיירות מרכזיים ברחבי העולם, ביניהם הלובר, הרייכסטאג, חוף בג'מייקה ובכניסה למשחק כדורגל במונדיאל. העבודה הוצגה כגלויות המונחות על מתקן גלויות, וכפוסטרים. "היה חשוב לי להראות טמבל", אומר צדוק, "להפגין את הדביליות שיש בתיירות, זו שכובשת פינות בעולם".
עבודה נוספת שעוסקת במזרחיות, ייצוג ו"אמת צילומית", היא "האחים בר-און", שמתייחסת לסדרת צילומים של האמן האמריקאי ניקולס ניקסון. ניקסון צילם ארבע אחיות מידי שנה במשך 25 שנים ועקב אחרי השינויים האיטיים שהתרחשו. האחים בר-און הם לא אחים, ובהחלט לא צולמו במשך שנים, אבל המשמעות של פעולת הצילום טמונה בחיקוי האופן בו אנחנו מצפים לראות ארבעה גברים מזרחיים החיים בפריפריה. "הצילום של ארבעת הגברים המחייכים למצלמה דומה יותר לתמונה משפחתית מאשר לאמנות", אומר צדוק, "הסדרה הזאת, בדומה ל'בורקס פילמסטילס', אפשרה לי לבחון את האופציה לייצר עבר דרך הצילום, איזשהי בדיה, אשליית זמן".
כל הדיון שקשור לזיכרון קולקטיבי ולייצוג הוא דיון "אשכנזי", כלומר מבוסס על תיאוריה וידע מערביים, אירופאיים. למה לקיים את הבדיקה דווקא באופן הזה?
קודם כל, אם אני עושה מסע אישי מתוך נסיון להבין את המשמעות של הבית שלי, הדיון הזה נותן לי כלים ובמה. אני מרגיש מאוד רחוק מאותה מזרחיות שאני חוקר. זה נושא שראוי לחקור אותו, ובין היתר בהקשר למושג 'יהודי ערבי' ו'מזרח-תיכון', ואותו ביטול של ה'יהודי ערבי' על ידי שימוש במילה מזרחי. השיח של החזרה לשורשים היהודיים-ערביים חשוב גם למה להתרחשויות במדינה והיחס לערבים. כאלטרנטיבה לדיון המערבי המובהק אפשר לבחון את סרטי הבורקס באופן בו סיגלית בנאי (במאית ומרצה לקולנוע- מ.ו) בוחרת לבחון אותם: לא בהשוואה לסרטים מערביים, אלא לקולנוע מזרח תיכוני- לסרטים טורקים, מצריים, הודיים או איראניים.
אתה מתעסק בייצוגים של תרבות פופולארית, אבל מדבר לקהל מצומצם של תרבות גבוהה?
הבחירה בלעשות אמנות חזותית, ולא לעשות אמנות שהיא חלק מתרבות המונים (כמו קולנוע, מוזיקה), יוצרת בעיה של תקשורת עם הקהל. זה לא מתקשר באותה רמה של תקשורת המונים. יש כל מיני אופציות להגיע לקהלים שונים, כמו חינוך או אינטרנט. אבל אם אני רוצה להיות אדם שמשפיע על החברה בה הוא חי, זאת לא הבחירה הראשונה.