ג'קסון 10

ההופעה של ג'ו ג'קסון אמש בהאנגר 11 החזירה לחמי אוזן את הניצוץ לעיניים והזכירה לו כמה מוזיקה יכולה להיות מרגשת

  • ג'ו ג'קסון
חמי אוזן

הערב התחיל בצורה יותר מדי שגרתית. עוד משחק נבחרת משעמם, לעיני עשרות אלפי צופים משועממים, ששילמו 10 שקלים כדי לראות שני ניצחונות משעממים של 0:1, ויצאו עם תחושה שלא קיבלו תמורה הולמת לכספם. שוב מכרו לנו אשליה על נבחרת חדשה ודרך חדשה, ושוב האמנו. זה כבר כנראה הרגל, אהבה טהורה שהפכה לנישואים מחייבים ומעיקים. כמו בעל מסורס, מאמין תמיד להבטחות שמשהו באמת הולך להשתנות בקרוב, נשארתי לצפות עד סוף הזוועתון באצטדיון רמת גן, ויצאתי עם שריקת הסיום מהבונקר של קשטן להאנגר 11, לפגוש אהבה חטופה ישנה מפעם, ג'ו ג'קסון. שלא כמו משחק מחייב של נבחרת ישראל, הופעה של אמן בסדר גודל של ג'ו ג'קסון בדרך כלל סוחבת אליה אנשים שעבורם הוא עוד זמר שהם זוכרים לטובה וקופצים לראות אותו כי הוא בא פתאום לישראל. בטח לא לנסוע במיוחד לחו"ל כדי לראות הופעה שלו. היו לו פעם כמה תקליטים טובים, בעיתונים קידמו את הנחיתה שלו עם כמה מילים טובות, נבוא, נזמזם כמה מילים מוכרות, זה בטח יותר מעניין ומקורי מלסכם עוד משחק נבחרת מתסכל בבית.

החוט המקשר בין שני האירועים היה ששניהם בנויים על נוסטלגיה. היו כבר לא מעט הופעות בישראל ששאבו אליהן קהל מכוח הזיכרונות מאיזה אמן מזדקן, שכתב פעם כמה שירים יפים. במקרים מסוימים, הנוסטלגיה לא סוחבת אותך עד ההדרן, ואתה נשאר בסיום הערב עם כמה פקפוקים לגבי הקשר בין התקליטים בארון להופעה שזה עתה ראית. במקרים אחרים, אתה סתם נהנה מערב של קאברים צרודים לשירים מתקרחים שחיבבת. מעט מאוד פעמים אתה מצליח להתרגש כמו בפעם הראשונה, ולהבין בבהירות למה בעצם כינית את המוזיקאי הזה בעבר גאון. ההופעה של ג'ו ג'קסון בישראל היתה הדוגמה המושלמת למקרה האחרון. לצד כמה עשרות מפוהקים שבאו בגלל מה שכתבו על ג'קסון בעיתוני סוף השבוע, לכל מי שהגיע להאנגר אמש חזר לרגע הניצוץ לעיניים. ניצוץ המום מכמה שמוזיקה יכולה להיות מרגשת, וכמה שתקליטיו הטובים של ג'קסון הם רק טיפה בים של כישרון ויצירתיות בימתית. זה בדרך כלל גם קורה לאמן מהסוג שמצליח לפשט מחדש את להיטיו הישנים ולבצע אותם טוב יותר על הבמה. זה בדרך כלל קורה למעטים.

לא טעיתם קודם כשקראתם את המילה מרגשת. ההופעה של ג'קסון היה קודם כל מרגשת. ג'קסון לכד לעצמו לא מעט מעריצים דווקא בזכות מילותיו המושחזות ומסריו הרדיקליים. תמיד כיניתי אותו פאנקיסט שכלתני, כזה שקורא תיגר על מושגי העבר ומוסכמות חברתיות. המוזיקה שלו לא היתה בדיוק הקלאש או הראמונס, אבל הטקסטים חיטטו לא פחות במיתוסים הישנים והרכיבו זהות חדשה. ג'קסון התכתב לא פעם עם סיסמאות הרוק של הסיקסטיז והסבנטיז. ב'לוק שארפ' הוא ירה "Fools in love they think theyre heroes
cause they get to feel no pain", לעבר הנאהבים כגיבורים של בואי, והכריז ש"happy couples aint no friends of mine" לכל מי שהאמין באהבה כפתרון לחיים. ג'קסון תמיד אהב לערער את הידיעות הבטוחות שלנו במילים ובמוזיקה הלא צפויה שלו, אבל אתמול בהופעה אפשר היה גם לשים לב לא מעט דווקא לצד המרגש של הפסנתר שלו. כל שיר היה דלת נסתרת לצלילים מרשימים, צבועים קצת בג'ז, קצת בניו וייב, קצת קלאסי, קצת רוק'נרול, קצת פופ, קצת בלוז, קצת נשמה, וקצת אבסטרקט, משתלבים לכדי ציור אחיד ומכילים את אותה עוצמה שיש בפסנתר כנף פשוט. מלווה במתופף ובסיסט מיומנים, ג'קסון לא היה צריך דיסטורשן כדי להשאיר את הצופים במתח עד לתו הבא. האפקטים אצלו הם פנימיים.

למרות שג'קסון השאיר מחוץ לרשימה כמה פנינים מפעם, אף שיר לא היה חסר. ההופעה כללה נתח עבה מתקליטו החדש, שירים שנשמעו כאילו הם היו כאן תמיד, וביניהם פוזרו קטעים מכמה אלבומים, סוג של סקירת קריירה. "Steppin Out", אולי הלהיט הגדול ביותר ג'קסון, זכה לביצוע מהפנט כבר בפתיחה, ובין "Invisible Man" ו-"A Place in the Rain", שסגר את ההופעה, ג'קסון הפליא בביצועים מרתקים ל-"One More Time", You Can't Get What You Want (Till You Know What You Want) – עם קריצה ללהיט המפורסם של הסטונס, הדהים שוב עם "Real Men", וסגר את ההדרן היחיד שנתן עם A Slow Song מ-Night and Day המפורסם. בתווך, כמו שהוא אוהב, הפסנתר של ג'קסון סיפק קאבר משובח לשיר עתיק, הפעם היה זה "Scary Monsters" של ההוא ששר את "Heroes" - סעודה מוזיקלית שלא חווים כל יום בישראל. חבל, רק, שהוא לא יכול לאמן את הנבחרת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully