בסיסטית מחפשת להקה

ביום ראשון הקרוב ישודר בערוץ 8 הסרט “Robyn Hitchcock: Sex, Food, Death… and Insects”, סרט תיעודי משנה שעברה על רובין היצ'קוק – גאון הפופ הפסיכדלי שמאז סוף הסבנטיז, אז עמד בחזית ה-Soft Boys, ועד עצם היום הזה, דואג להפוך את העולם למקום קצת יותר מוזר. הסרט מתעד את הקלטת “Ole! Tarantula”, אלבום האולפן האחרון של היצ'קוק מ-2006, אותו הקליט עם הרכב בשם The Venus 3 (פיטר באק מאר.אי.אם ועוד שני נגני אולפן של אר.אי.אם) וכל מיני אורחים, כמו ניק לואו וג'ון פול ג'ונס מלד זפלין. הסרט עוקב אחרי ההקלטות בביתו של היצ'קוק במערב לונדון, מכיל שפע של ראיונות, נגמר בהופעות של ההרכב באמריקה, ומהווה, כמו שאומרים, "הצצה אל עולמו ההזוי של האמן". אלא שבמקרה של היצ'קוק, זה כמובן נכון.

כפי שאני מספרת בכל הזדמנות, אני זכיתי להצצה שלי ב-97', כשארגנתי לעצמי ראיון עם אחד מאלילי נעורי באמתלה כוזבת (בואו נגיד שהנחתי שאף עיתון בארץ לא ירצה לפרסם ראיון עם היצ'קוק בזמנו). והיום, לכבוד שידור הסרט עליו, אפרסם לראשונה את עיקרי אותו ראיון היסטורי, שבעיקר נתן דרור לאסוציאציות החופשיות של האיש והתקיים, לבקשתו, במסעדת פלאפל קטנה בסמטה היוצאת מצ'ארינג קרוס רוד בלונדון, מה שכנראה העלה אצלו לא מעט זיכרונות מישראל. כמו כל סיפור טוב, גם סיפורו של היצ'קוק מתחיל אי שם בקיבוץ בצפון. חבל רק שהוא לא זכר איזה.

"זה היה בשנת 71' כשהייתי בן 18. כמה חברים שלי עשו את זה אז נסעתי גם. לא ידעתי עד אז כלום על ישראל. מאוד נהניתי, בעיקר אהבתי פלאפל. אני זוכר את הפעם הראשונה שאכלתי חומוס, זה היה בירושלים. גם הפעם הראשונה שהופעתי מול קהל הייתה בירושלים. ניגנתי בגיטרה ושרתי את ‘Hey Jude’ ליד איזו חומה. היו לי אז שיער ארוך ושפם, השפם הראשון שלי. גם בקיבוץ שרתי הרבה למרות שרוב האנשים לא אהבו שאני שר. הייתה שם בחורה מלואיזיאנה ששרה אופרה. היה לה קול מאוד יפה ובמקום לשמוע אותי כולם רצו לשמוע אותה, וזה נורא עיצבן אותי. הייתי עושה קאברים ומשנה לשירים את המילים למילים מצחיקות. זה סוג הבידור הכי נמוך שיש. אני דווקא טוב בזה, אבל אני מנסה להימנע מזה, אלא אם כן אני ממש שיכור. עשיתי קאברים כאלה לוולווט אנדרגראונד ולבוב דילן. בזמן שהייתי שם דילן בא לקיבוץ שהייתי בו כדי לבדוק אפשרות של לשהות שם. הערצתי אז את דילן בטירוף, אבל פספסתי אותו כי בדיוק הייתי במקלחת. בחיים לא התקלחתי לפני ארוחת הצהריים ובאותו יום אמרתי לעצמי 'אולי אני אתקלח לפני ארוחת הצהריים'. עשיתי מקלחת קרה וכשיצאתי מישהו אמר לי: 'אתה לא מאמין מי היה פה! בוב דילן בדיוק היה פה ופספסת אותו!'. אחר כך ראיתי בעיתון תמונות שלו בכותל ועל החוף בנתניה".

ב-97' עוד לא היה גוגל, אבל כשהאינטרנט הגיע גם לביתי בדקתי את העניין, ולמרות שיש כמה קיבוצים המתגאים בביקורו של דילן באותה שנה, ככל הנראה ניתן למקם את חוויותיו של היצ'קוק בעין דור או בכפר בלום.

"המגורים של המתנדבים בקיבוץ היו כמו במערב הפרוע", ממשיך היצ'קוק. "היו שם שתי שורות של בתים עם עץ באמצע ושירותים עם מראה שבורה כמו של קלינט איסטווד. כמה שנים מאוחר יותר נכנסתי לתוך מראה כשהלכתי מתוך שינה ושברתי אותה ובאמת היו לי שבע שנים רעות. הקריירה שלי הייתה נוראית בין 77' ל-84' והייתי נורא מדוכא, אבל נראה לי שרציתי להיות מדוכא כי התפתחתי מאוחר. אני גם זוכר שבקיבוץ התחבאתי מתחת למיטה של שתי בחורות ניו יורקיות בשם ננסי וגלוריה וגירדתי להן את קרקעית המיטה. הן נורא פחדו כי הן לא ידעו שיש מישהו מתחת למיטה. אני חושב שגם סיפרתי להן שאני ג'אנקי. הייתי אז בתקופה מוזרה".

עם כל הכבוד לקיבוץ, באיזשהו שלב החלה השיחה להתגלגל למקומות אחרים בעולם, כמו ג'ורג'יה ("באטלנטה הכל נורא חדש, אני מעדיף את את'נס"), לוס אנג'לס ("זאת עיר מטורפת, רולרבליידס זה סימן לאי שפיות"), וושינגטון ("גרתי שם עם אישה שכמעט התחתנתי איתה, אבל זה לא הסתדר בסוף") וקיימברידג', מכורתם של הסופט בויז, בה התגורר היצ'קוק הלונדוני בשנות השבעים.

"היו שם הרבה אנשים זקנים וכמה אנשים צעירים והמון אנשים עם צורה מוזרה, אנשים שהם צרים למטה ולמעלה נהיים רחבים. במו בכל מקום, גם בקיימברידג' יש המון אנשים לא שפויים".

"לא, לא ראיתי את סיד בארט (להזכירכם, הראיון התקיים כמעט עשור לפני שבארט מת ד.ק), אבל ראיתי הרבה אנשים שהיו יכולים להיות הוא. בפעם האחרונה שהייתי בקיימברידג' כולם אמרו לי שהם ראו אותו וסיפרו לי מה הוא עושה, איזו מידת מכנסיים הוא לובש ומה הוא קונה בסופר. הדבר הכי מרתק בסיד בארט זאת חרושת השמועות עליו. יש שמועות שהוא התעוור, יש שמועות שהוא רואה מצוין ורוכב על אופניים, יש שמועות שהוא נכנס בדלתות הלא נכונות או שהוא נכנס בדלתות הכן נכונות".

"כן, הוא קונה דברים! אנחנו גם יודעים שחוק הכבידה פועל עליו. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי סיד בארט. הבן דוד המשוגע שלי לורנס, שקנה גלימה שחורה ב-67' דרך מודעה ב'אן.אם.אי' ולבש אותה עם מכנסיים לבנים, השמיע לי אותו. לורנס, שהיה ילד מאוד חכם ואחר כך באמת השתגע ולא בגלל סמים, השמיע לי תקליטון של הסינגל הראשון של פינק פלויד, 'ארנולד ליין'. לבי-סייד קראו ‘Candy and a Currant Bun’ וזה הדבר הראשון שפענחתי איך מנגנים בגיטרה. בהתחלה לא החזקתי יותר מדי מסיד. חשבתי שהוא פוזאיסט, שהוא סתם בחור מתולתל שקצת מאוהב בעצמו. אבל אחרי כמה שנים, כשהוא התחיל להשתגע, הוא נהיה ממש מעניין. המוזיקה שהוא עשה בתקופת ההתמוטטות שלו הייתה ממש טובה, אז חזרתי לשמוע גם את הדברים המוקדמים שלו ועכשיו אני אוהב כל מה שהוא עשה. נראה לי שהדבר היחיד שבאמת אהבתי על הפעם הראשונה ששמעתי אותו היה 'הרואין' של הוולווט אנדרגראונד. הייתי אז בן 15".

והופ, הוא חוזר לנושא האהוב עליו: "כשהייתי בקיבוץ הייתי שר הרבה את 'הרואין', מה שלא ממש התאים למראה ההיפי שלי. הייתי עומד שם עם שפם וז'קט פרנזים כמו איזה דיויד קרוסבי ושר את 'הרואין'. אני גם זוכר הרבה תפוזים ואת הים בתל אביב".

"בדרך כלל לא רואים סרטנים על החוף אלא אם כן הם מתים. או אם הם מאוד קטנים".

"כן, אני אוהב את איך שהם נראים. אני חושב שסרטנים מאוד השפיעו על בני אדם, למשל על איך שטנקים בנויים. אני זוכר שאספנו חייל טרמפיסט בדרך לירושלים והוא נתן לי להצטלם עם הקסדה והרובה שלו כי הייתי היפי. אבל הוא לא הרשה לי לכוון את הרובה שלו על אף אחד, אפילו שהוא לא היה טעון. להיפים הייתה פיקסציה מאוד גדולה על אלימות, הנושא פשוט ריתק אותנו. קו דק מאוד מפריד בין פיס אנד לאב לבין אלימות, כמו במקרה של צ'ארלס מנסון. ההיפים היו אגרסיביים בדרך שלהם. השתמשנו במונח 'פיס' כקו שמפריד בינינו לבין האחרים. היינו מתריסים נגד מבוגרים שהם לא יודעים מה זה שלום ואהבה. זה היה מגניב, אבל מהר מאוד הכל התפוגג בגלל הסמים".

"אני אישית לקחתי מעט מאוד ל.ס.ד. לקחתי אולי איזה ארבעה חמישה טריפים כל החיים, וזה היה בתחילת הסבנטיז. טריפים מבטלים את הצורך בדמיון ואני הרי נמצא בעסקי הדמיון. כשאתה לוקח טריפ אתה פשוט רואה הכל לפניך, אתה נמצא בעולם דמיוני, אז למה להיות אמן וליצור עולם דמיוני? על טריפ החיים הם האמנות. ניסיתי לכתוב שיר בזמן שאני בטריפ ולא הבנתי למה אני צריך לטרוח לכתוב שיר אם אני נמצא בתוך הטריפ במילא. יותר אהבתי גראס כי זה יותר מפעיל את הדמיון. כך שבניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, טריפים לא כל כך השפיעו על המוזיקה שלי. יותר הושפעתי מאמנים שלקחו טריפים".

"סוגים מסוימים של סושי, גבינה אנגלית, יין לבן אוסטרלי, זיתים שחורים ותפוחי אדמה אפויים".

"זה נראה יפה אבל נגמר מהר. אני בחור רעב, אני גרגרן מדי בשביל אספרגוס. אבל אני מאוד מעריך אספרגוס, אני אוהב את הצבע. יש סושי עם אספרגוס, אבוקדו וצלופח".

"לצערי אני לא יכול להגיד לך כי זה לא משהו שאפשר לפרסם בעיתון. אני רק יכול להגיד שזה קשור לאיש עם כובע מלחים בנורווגיה וסשן שתייה לילית. כל החיים שלי היו מאוד לא סבירים. בחיים לא הייתי מנחש לפני 15 שנה שהיום אני אהיה איפה שאני היום. אני די בהלם מאיך שהכל קרה וקשה לי להאמין שאני חי כבר כל כך הרבה זמן. זה מדהים אותי שאני גר במערב לונדון ושאני נראה ככה ושיש לי הרבה דברים שגדלים על הגג ודברים שגדלים על הקירות. זה מדהים אותי שיש מטוסים שטסים לי מעל הראש והרבה עצים ומכוניות מסביב".


“Robyn Hitchcock: Sex, Food, Death… and Insects” ישודר ביום ראשון, 30.3, בשעה 22:30 בערוץ 8