שתיקת הברווז

הניסיון לבקר את שני הריליסים החדשים מבית הלייבל הירושלמי אק-דק הוא קצת מבלבל: מצד אחד מדובר בשתי יוצרות (ניקו-טין ורוקסטאר וונאבי) שזהו אי.פי שני להן, אבל מכריזות מראש שהוא לא עבר מאסטרינג ושניהם בעצם מוגדרים קודם כל כדמואים; הן מנסות להציג בו משהו מהעולם המוזיקלי שמקיף אותם, אבל שניהם ביחד נמשכים בקושי 31 דקות, שמזכירות את נס ציונה: עד שהגעת אליה, כבר עברת אותה. ובכל זאת, למרות חסרונות החפיף המאפיינות את חלק מהסצנה הירושלמית (שכנראה מאמינה שאם אפשר לשמוע את זה – זה חייב להיגמר מהר), מדובר באירועים משמחים למדי עבור הזירה האלטרנטיבית, שקצת התייבשה בזמן האחרון ושבה להתעורר בפעילות של אק-דק ופית/קית (עליהם נרחיב בשבוע הבא).

האי.פי של רוקסטאר וונאבי (אלה גלבוע), למשל, הוא משהו שהיה שווה לחכות בשבילו כמעט ארבע שנים: אז היא הוציאה אי.פי מחווה חמוד ונאה לסדרת הנוער הטובה בכל הזמנים, "באפי קוטלת הערפדים" וקצת נעלמה. ב-אי.פי החדש, הקרוי על שמה, היא משחזרת את רוח האלקטרו, ששלטה בצליל העולמי בתחילת שנות האלפיים כמעט אחד לאחד, כשבחלק מהשירים היא נשמעת כמו קאזו מבלונד רדהד ("Do Me" למשל) ובחלק אחר כמו מיס קיטין וואנאבי, ולא רוקסטאר.

למרות היעדר החדשנות בצליל, עם החום והכובד המקומיים מדובר בלא פחות מזרם מים שיצא משליטה על פנינו המיובשים מכיף. גלבוע נשמעת מגובשת - כרגיל אינטליגנטית - ואפילו צירפה את מילות השירים ל-אי.פי, צעד נדיר באלבומים מהסוג הזה (בחלקם, פלא שהדיסק עובד אחרי שלוש השמעות) שמעיד על המשמעות שמייחסת גלבוע לטקסט. ואכן, וואנאבי אפילו מצליחה להוציא משפט חזק לעתים נדירות (כמו "אף פעם לא הרגשתי שאני טובה בשביל משהו/ כל דבר" ב-Feel Alive"" ו- "שטחיות היא כל מה שיש לנו" בשיר "Burn"), שמלווים באופן מפתיע בתבוסתנות אל מול כוחו של האחר עליה ("גרמת לי להרגיש מעניינת/ אני אעשה הכל בשבילך", למשל). מפתיע, כי עמדתה המוזיקלית של גלבוע מגיעה מכוח: היא נשמעת אגרסיבית יותר באלבום ובהחלט יותר בטוחה בעצמה. היכן היא בדיוק עומדת בין שני הקטבים הנ"ל? קשה באמת להבין. כשרק מנסים, האלבום מסתובב אחורה.

האי.פי של ניקו-טין (זוהר שפיר), "Two Trick Pony" מעורפל אפילו יותר. הוא קצר יותר משל גלבוע, הסאונד בו חלש יותר ושפיר מנסה להישמע מעט יותר מתוקה. אך מרוב שה-EP מנסה להיות דק ואלגנטי, קשה להגיד שישנו קטע/שיר שמשאיר איזשהו חותם בזיכרון. 7 שירים בשלוש עשרה דקות - זהו טיימינג שמתאים יותר לאלבום של בלאק פלאג מאשר ל-EP אלקטרוני, משוחרר ז'אנרית ככל שיהיה. ולא היה זה מעניינו של אף אחד, אלמלא היה הפוטנציאל של "Two Trick Pony" כה גדול: צלילו מעודכן יותר משל גלבוע ונראה ששפיר מסוגלת לשחק ולתמרן בתוך מרחבי הצליל כדי להוציא מספיק חומר גם למחשבה וגם לרחבה. בתוך ה-EP ישנו אפילו שיר בעברית, "כחול כואב" שהוא המצטיין מבין השירים. מצד שני, אם העברית בפיה של שפיר לא הייתה כה חריגה על רקע שליטת האנגלית ברחבי מרתפינו המוזיקליים, ספק אם ניתן היה לשחזר ממנו משהו.

אם כך, מהי בעצם המסקנה? שכוחו המוזיקלי האמיתי של אק-דק בתחום האלקטרו עוד לא יצא לגמרי לאור, בטח לא אצל גלבוע ושפיר. ייתכן ומה שנדרש עכשיו מהלייבל הלא צעיר הזה, הוא שינוי פאזה: לא עוד יצירות קטנות במרווחים סבירים, אלא יצירה אחת שלמה ואלגנטית, שתוכל להבהיר את עצמה למאזין פעם אחרי פעם ולא במרדף אחרי קטעי דקות. בפעם האחרונה כשזה קרה, יצא אור בורשטיין עם "יחד נטייל לאבדון" המצוין, אלבום מסע בוגר ועלום בבתי הקברות של האלקטרו והתקווה המקומית. ייתכן שבתוך יצירה בעלת נפח רב יותר רוקסטאר וונאבי ושפיר יצליחו למקסם את הכישרון שלהם ולא רק לנפנף בו לשניות ולהיעלם בחזרה לחושך של התרבות הישראלית.

רוקסטאר וונאבי, "Rockstar Wannabe" (אק/דק)
ניקו-טין, "Two Trick Pony" (אק/דק)

*רוקסטאר וונאבי וניקו טין תופענה יחדיו ב- 4.4, בדילה בירושלים בשעה 21:00