וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מה הלאה?

נמרוד לין

28.3.2008 / 8:35

כבר 40 שנה שמייקל קרייטון מפחיד אותנו בסיפורי זוועה על כוחו של המדע, ו"הלאה" הוא ספרו הטוב ביותר עד כה. נמרוד לין מהונדס גנטית

הפילוסוף מישל פוקו טען פעם, שאחד המאפיינים החשובים של העת המודרנית הוא ההתערבות ההולכת וגדלה של השלטון – ממשלות, כמובן, אבל גם תאגידים וארגונים לא ממשלתיים – בביולוגיה של האזרח, בגופו ממש. חלק גדול מהמחלוקות שמזינות את מלחמות התרבות האמריקניות, כמו המחלוקת סביב הפלות, המתות חסד, עינויים, ובמידה מסוימת, אפילו המחלוקת סביב תורת האבולוציה, כולן עוסקות בבחינה מחדש של גבולות האוטונומיה של הגוף החי, הפרטי. פוקו כינה את המאפיין הזה "ביו-פוליטיקה".

מייקל קרייטון אולי לא קרא את פוקו, אבל ספרו האחרון "הלאה" הוא ספר על ביו-פוליטיקה, וליתר דיוק, על ההשלכות הפוליטיות, המשפטיות והתרבותיות של הביו-טכנולוגיה. זהו כנראה ספרו השאפתני ביותר: בדרך-כלל הוא מעדיף להתמקד בקבוצה קטנה של גיבורים, לרוב בצורת משלחת או צוות מאומן היטב, ואילו ב"הלאה" הוא פורש גלריה שלמה של דמויות, שכולן קשורות – במודע ולא במודע – לתעשייה הביו-טכנולוגית המשגשגת של ארצות הברית. החשודים הרגילים – המדענים האובססיביים, אילי ההון האקסצנטריים, עורכי הדין הנכלוליים, ציידי ראשים חסרי מעצורים – כולם כאן; אבל אליהם מצטרפים חשודים רגילים פחות – בני משפחותיהם של המדענים ואנשי התאגיד, מדריכי טיולים וצלמי טבע, אמנים קונספטואליים ופנסיונרים חביבים. מגוון הדמויות הרחב הזה משתווה רק למגוון הסוגיות שבהן מנסה לטפל קרייטון באמצעות הדמויות שלו: רישום גנים כפטנטים, ניסויים בהשתלת גנים ומניפולציות אחרות של הגנום, מכירת רקמות אנושיות, הפיכת הגוף הביולוגי לרכוש תאגידי, החוקים הנוגעים לקניין ביולוגי וידע מדעי, הכלאה בין בני אדם ובעלי-חיים ועוד היד נטויה.

תעביר את זה הלאה

במובן מסוים, קרייטון כתב ספר מדע פופולארי. חלק מהדמויות שלו נמצאות שם רק כדי לקדם או לדון ב פלונטר מוסרי מסוים. בתור ספר מדע פופולארי, אגב, "הלאה" עושה עבודה לא-רעה. הוא אמנם נוטה להגזמה דרמטית וראיית שחורות, ולא תמצאו בו הסברים מעמיקים, אבל לקרייטון יש את הכישרון המבורך לקחת עניינים טכניים ולפרוט אותם לשפה ולסיטואציות שגם הדיוטות גמורים יכולים להבין. אם לא תשתכנעו שיש להפסיק את המנהג המגונה של רישום גנים כפטנטים אחרי שתעקבו אחר המרדף המותח בין צייד הראשים והאזרח התמים שתאיו שייכים לתאגיד המרושע, כנראה ששום דבר לא ישכנע אתכם. מצד שני, בדיוק משום שקרייטון מחויב בראש ובראשונה לסנסציה ולאפקט הדרמטי, כדאי לקרוא את "הלאה" בעין ביקורתית במיוחד.

עם זאת, "הלאה" הוא לא בדיוק עוד ספר של קרייטון. אתם כבר יודעים שיש בו מלוא החופן קשקושים מדעיים, תגליות מפתיעות וקטעי פעולה יעילים; את זה אפשר למצוא כמעט בכל ספר שלו. אבל תיאורים משעשעים, מלאי חן ומורכבים-יחסית של חיי משפחה מעמד-בינוניים? את זה עוד לא קראתי אצל קרייטון. כמובן, המשפחות שהוא כותב עליהן הן משפחות שהצטרפה עליהן חיית מחמד מהונדסת גנטית, או גבר המגלה שבתו תובעת אותו על שהוריש לה גן "התמכרות לסמים"; אבל באופן מפתיע, קרייטון מנצל את התרחישים הפנטסטיים (?) הללו על מנת לבחון את מצבה השביר של המשפחה האמריקנית בסביבה משתנה תדיר והפכפכה. התזה שהוא מציג על יחסי חברה-מדע איננה דטרמיניסטית כלל: למרות שלכל הפיתוחים הטכנולוגיים שהוא מציג ישנה השלכה מסוימת, כמעט "אובייקטיבית" על המשפחות שהוא בורא – הפיתוח הזה נועד לעשות כך וכך – דווקא האופי האנושי הוא זה שקובע מה יהיה גורלה של כל המצאה. ומכיוון שקרייטון הוא שמרן תרבותי, בני האדם שלו נוטים תמיד לעשות את הרע: הם שחצנים, אפאטיים, נקמניים, חרמנים, תאבי בצע ותאבי פרסום. לכן המדע מנוצל לרעה. מצד שני, מכיוון שקרייטון הוא סופר מיינסטרים, אתם יכולים להיות בטוחים שהסוף – או לפחות חלק ממנו – יהיה טוב. זאת אולי השוואה מוזרה, אבל אפשר בהחלט לחשוב על "הלאה" כעל מעין "דקמרון" או "סיפורי קנטרברי" לעת הביו-טכנולוגית: אם לא מבחינת האיכות, אז בוודאי מבחינת רוחב הפנורמה והניסיון לתפוס את רוח-הזמן.

הלאה, אל המרחב

קרייטון כבר בן שישים וחמש (למרות שבתמונות הוא נראה בן ארבעים. מעניין איזה גנים החליפו לו). כמעט ארבעים שנה הוא מפחיד אותנו, בני תמותה רגילים, בסיפורי זוועה על כוחו של המדע. גם "הלאה" הוא טכנו-מותחן פרנואידי על האופן שבו כוחות גדולים מנצלים טכנולוגיות חדישות כדי לדפוק את האדם הקטן. אבל בניגוד לרוב ספריו האחרים, "הלאה" הוא הרבה יותר מזה: יש בו קומדיה משפחתית ודרמת בית משפט ופסבדו-עיתונות ולא מעט מונולוגים ארכניים בעד או נגד עניין מוסרי כזה או אחר. מגוון הז'אנרים מאפשר לקרייטון לנוע הלוך ושוב בין קטעי-פעולה מהירים, הומור גרוטסקי וכמה לחיצות הגונות על בלוטת-הדמעות. וקרייטון – לפחות להפתעתי – עושה בכל המשלבים הללו כבשלו. אמנם לא התגלה בפנינו טולסטוי חדש, אבל אין לי ספק ש"הלאה" הוא ספרו המורכב, השלם, האנושי והטוב ביותר של קרייטון.


"הלאה", מייקל קרייטון; מאנגלית: עמנואל לוטם; בהוצאת ספריית מעריב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully