החיים הפשוטים

בסרט "ג'וזי והפוסיקטס" מנסה הרעה הראשית, פיונה (פארקר פוסי), להשתלט על העולם באמצעות מסרים תת-הכרתיים שהיא שותלת בתוך שירי פאנק-פופ. בשיאו של הסרט היא מארגנת קונצרט ענק בו מופיעות ג'וזי והפוסיקטס, חבורת בנות תמימה שהמוזיקה שלהן היא הבסיס של אותם מסרים, בפני מאות מיליונים ברחבי העולם. ואילו מסרים היא שותלת? כאלו שיביאו לה תועלת כלכלית, פוליטית או מדינית? לא ולא – היא בסך הכל רוצה שכולם יכירו ויאהבו אותה. היא רוצה להיות סלב, שיירים של תסכול מתקופת התיכון עת היתה לא מקובלת.

ביום שישי נזכרתי בסרט המצחיק הזה כשקראתי את כתבתו של יוסי ורטר "זה הריאליטי, טמבל" בעיתון הארץ, שדיברה על המינוף הפוליטי שמתעתד לעשות ארקדי גאידמק בתכנית ריאליטי חדשה בכיכובו, ובה הוא נותן עצות פיננסיות לעסקים קטנים. על פניו נדמה שורטר צודק – הפופולאריות של "צדק חברתי", המפלגה הקיקיונית של גאידמק נמצאת בירידה והוא מנצל את קשריו עם הזכיינית "רשת", על מנת לצבור בחזרה הון פוליטי. אלא שככל שבוחנים את מעשיו של גאידמק, מבינים שמהלך העניינים כאן הוא בכלל הפוך – ארקדי גאידמק לא מעוניין להיעזר בדימוי הציבורי שלו בכדי להגביר את כוחה של מפלגתו ובכך לחזק את מעמדו בחברה הישראלית; הפוליטיקה בשביל גאידמק היא בסך הכל עוד כלי שרת דרכו הוא מנסה לחיות את חלום הזוהר הישראלי של האלף השלישי - להיות מפורסם. הוא משתוקק להופיע בתקשורת, אולם לא במדורי הדעות, החדשות, או מוספי הכלכלה, אלא בטורי הרכילות וצילומי פאפארצי. זהו לא עניין מקרי, אם כן שהוא הוחלף כפרזנטור של פלאפון דווקא על ידי נינט טייב.

כל אותה פילנתרופיה ויזמות כלכלית – התרומות לשדרות, המאהל בניצנים, חגיגות יום העצמאות, הקניה של רדיו 99 וההשתלטות על קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים – אינם מהלכים שנועדו לחזק אותו בדרך לצמרת הפוליטית של ישראל, ולחסינות מפני הסגרה בפני המדינות שדורשות להעמידו לדין, כי אם מהלכים שהולכים זה בצד זה, בדיוק כמו מסיבות הענק מנקרות העיניים שהוא מקיים אחת לחודש, יחד עם חבריו האוליגרכים. גאידמק לא רוצה לעשות פוטש לדמוקרטיה הישראלית, הוא בסך הכל רוצה שכולם יאהבו אותו – תושבי הצפון מוכי הקטיושות, תושבי הדרום מוכי הקסאמים, האוליגרכים חנוקי הכסף ואוהדי בית"ר המאותגרים שכלית. גם מבלי להיות חבר כנסת, ההשפעה התרבותית, חברתית וכלכלית שלו היום על ישראל היא עצומה, ככה שקשה להבין מה בדיוק חסר לו – הפקקים בגינות סחרוב? הבורקסים במזנון? פלירטוטים עם דליה איציק והפטיש? הרי אפילו עברית הוא לא מבין (בחיי, טל ברודי הוא אבשלום קור לידו). ככל שחולף הזמן הופכת דמותו של גאידמק לפחות ופחות מאיימת על הדמוקרטיה הישראלית, ומפנה את מקומה למבטים ותחושות השמורים בדרך כלל לתימהונים אקסצנטריים.

אם צריך לחשוב על דמות שאותה מזכיר גאידמק יותר מכל, הרי זוהי יורשת המיליארדים הפרחה פריס הילטון – סלב נוספת בעלת יצר אקסהיביציוניזם בלתי ניתן לשליטה, שחייה היו יכולים להיות קלים יותר, לו רק היתה מנמיכה קצת את הפרופיל ולא מתעקשת להופיע בסרטי פורנו אינטרנטיים בתדירות שבה אדם ממוצע משתין. גם חייו של ארקדי גאידמק היו יכולים להיות נוחים יותר, אילו לא היה מבקש לעצמו את כל אותה תשומת לב ציבורית, שרק מפריעה לו לחיות כמו מלך ומעוררת עניין שמחייב אותו לאבד חלק ניכר מהפרטיות שלו (אבל מה שווה כל הכסף הזה, אם לא מזהים אותך ברחוב?). גם אצל פריס, ולא צריך להיות ד"ר פיל כדי להבין את זה, הצורך הכפייתי להיות נוכחת בתודעה הציבורית – בין אם מדובר באלבום פופ מנצנץ או הפוטו-רצח המשטרתי השבועי – נועד כדי לחפות על חסכי תשומת לב מילדות. תכנית הריאליטי המתממשת מותחת קו מקביל נוסף בין השניים, כשהשאלה היחידה שנותרה חסרת מענה היא מי ייקח את התפקיד של ניקול ריצ'י (אופירה אסייג?).

ההסבר הזה גם עוזר לי, באופן אישי, להבין מדוע פיתחתי אובססיה כל כך קשה לארקדי גאידמק. אם נינט היא האקוויוולנט של בריטני, ארקדי הוא דמות קיצונית יותר – טראשי יותר, עשיר יותר ודקדנטי יותר. כזה שמידת הרחמים היא כלל אינה אופציה כל אימת שמתייחסים אליו. בדיוק כאן גם טמון הפתרון ל"בעיית גאידמק", שכל כך מקוממת את שלי יחימוביץ' ומפחידה את אהוד אולמרט. במקום להתייחס אליו בוועדות חסרות תכלית בכנסת ישראל, הם פשוט צריכים להיות בקשר אדוק עם בוצ'צ'ו וברק פכטר, לתת טיפים לעורכי רייטינג, פנאי פלוס ו-וואלה! סלבס (אני מכיר את העורכת אם אתם צריכים עזרה. נחמדה משהו). ככה ארקדי יקבל את מנת החשיפה הקבועה שלו ואתם לא תרגישו מאוימים. תוכלו להמשיך ולהזניח את שדרות מבלי שאף אחד יפריע ויגרום לכם להיראות רע. תכלס, אתם נראים רע גם בלעדיו.