פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בינונימי

      החדשים של לוקץ' ומאן אלייב מתאפיינים בתכונה הכי בולטת של המוזיקה הישראלית: הבינוניות. עינב שיף ממוצע

      אחד הדברים המשמחים בתהליך ההתמסדות שעובר על לייבלים צדדיים בישראל הוא שהשכל חזר לתפקד בקדקודיהם: פעם, מפיקים נלהבים ואופטימיים התעקשו לדחוף את תוצרתם באמונה יוקדת לתוך הג'ונגל של פסח ושאר החגים, ונותרו עם המבט המיוסר של אושרת קוטלר. בשנתיים-שלוש האחרונות, עם התחדדות התובנה שאלו שיפעלו בחוכמה גם ישרדו יותר מיומיים, לייבלים כמו היי-פייבר מצליחים לשחרר ריליסים באופן יציב ומעורר הערכה. שני הריליסים האחרונים בלייבל, הראפר לוקץ' ולהקת הפאנק-פופ מאן אלייב, מסמלים את אחד היסודות החזקים בהיותו של היי-פייבר חלק מסדר היום המוזיקלי: הבינוניות.

      המקרה של לוקץ' (לשעבר PR טרופרז), למשל, מעיד על התהליך הארוך שעובר על ההיפ-הופ המקומי, שלהיי-פייבר יש חלק מרכזי בו: ככל שהז'אנר התמקם בלב הקונצנזוס הישראלי משני צדדיו (הדג נחש מחד, סאבלימינל מאידך), כך הצליח ההיפ-הופ להכיל עוד תתי-זרמים אלטרנטיביים בתוכו, לצד אמני אמצע הדרך. איתי לוקץ', בחור אדיר מימדים שאוהב לנפנף במשקלו (ובשייכותו ל"שכונת העוני צהלה"), הוא בדיוק ראפר כזה: מצד אחד יש בו את המקוריות והחדות של פלד ואורטגה (שהיה שותף להלחנה ולביצוע השירים הטובים באלבום) ומצד שני הוא אוהב לברוח לעולמות ציוריים ודאחקות לכל המשפחה. אחרי שנחשפים לפועלו של לוקץ' (ובעיקר "לוקץ' הולך לאכול", פינת ביקורת המסעדות שלו), גם לא קשה להבין למה הפלואו שלו קצת מתנשם וחסר כריזמה, בוודאי ליד הכוח המתפרץ של אורטגה. לכן, "לא דובים ולא יער" לא באמת רע ולא באמת מבריק, לא באמת מדגדג ולא משהו שהראפ הישראלי יזכור כציון דרך. שזה בסדר, וקורה, ויקרה לנצח, אלמלא אלמנט אחד: לוקץ' הוא אדם לא רגיל. הוא היה יכול לבחור לספר על בחור דחוי ושמן שהגיע מלמטה ולרפרפ כל הדרך אל רחמי הקהל. במקום, הוא בחר לצחוק באלגנטיות נטולת זיעה על סאבלימינל והצל, שב"ק ס' ולהקת FIVE, לשיר כל הזמן על אוכל, על שומן ועל כמויות הכסף שאפשרו לו את כל זה. בניגוד לראפרים משיכון ל' בת"א (לא בדיוק המקבילה לרובע ברונקס), ללוקץ' אין ולא היו יומרות. האיש רצה לעשות מוזיקה, הצליח, ולכן לא באמת אכפת לי שהאלבום שלו זקוק לכאפה מצלצלת של חיוניות וליד עורך טקסטואלית דחופה. העיקר שהוא קיים.

      איש מת הולך

      האלבום הרביעי ונטול השם של להקת מאן אלייב הזכיר לי את דבריו של רוברט סמית', סולן הקיור, לפני הוצאת האלבום האחרון (והמרגש) שלהם, נטול השם: "בחרנו לקרוא לו 'the cure' כי חשבנו שהאלבום מייצג את מה שהלהקה הזו אמורה להיות", הוא אמר. במקרה של הקיור, הבחירה הוכיחה את עצמה מעבר לכל דמיון. במקרה של מאן אלייב, הוא הסביר בדיוק את הבעיה המרכזית של הלהקה הוותיקה הזו.

      אם לא מספיק שהפאנק פופ הוא ז'אנר שגם ככה קשה לתמרן בו – ועל אחת כמה וכמה להמציא אותו מחדש – מאן אלייב אף פעם לא רצו באמת להשתנות: גם ב"open surgery", אלבומם הקודם, הם אהבו את קולות הרקע המסטיקיים ובוודאי את תבניות הגיטרה- באס-תופים שלחובבי הז'אנר לא נמאס מהם אף פעם. לנצח הם יכלו לחיות בין בחירת לחנים מצומצמת יותר מהאופציות שבין ריאל מדריד לברצלונה, רעש אופנוע הטסטוסטרון וטקסטים ילדותיים על אנטי אנטי אמריקאיות ומיתוסים מזוייפים באיסלאם. אגב, מלבד היותם חיות במה ביחס למאן אלייב, זאת בדיוק הבעיה גם של יוסלס איי די, ועוד לא מעט להקות ברחבי הארץ והעולם. אבל גם מאן אלייב וגם יוסלס מצליחות כמובן בחו"ל, כי "קהל יעד" הוא לא ביטוי גס או לא חוקי, ומאן אלייב עושה מוזיקה לקהל היעד, שיתרגש לנצח או לפחות עד גיל 20 מ-32 דקות של עצב נאיבי ומחויך. אני, ושאר העולם שהתבגר מאז הוקסם מהקלות והכוח של המסטיק, פשוט לא חלק ממנו.

      הממוצעות של לוקץ' ומאן אלייב הן אולי אכזבה למאזינים, אך במבט האסטרטגי כאמור, הן רק מעידות על התבססותו של לייבל בצפיפות התעשייה הישראלית. לא הייתה חברת תקליטים טובה שלא הנפיקה אלבומים גרועים, כי זוהי טיבה של היצירה, רק שאיכשהו עידן האינטרנט חסר הסבלנות שכנע אותנו אחרת. כאן, אפילו לא מדובר באלבומים מהזן הלא שמיע, כך שמצבם של היי פייבר, בוודאי על רקע תנומת האביב בתפר שבין השוליים למרכז (שזהו מקומה של היי-פייבר), בסדר גמור.

      לוקץ', "לא דובים ולא יער"; מאן אלייב, "Man Alive"
      היי פייבר