חצו את הכביש: סדרות הטלוויזיה שהפכו לסרטי קולנוע

סרטים שמבוססים על סדרות הם תמיד הדרך ההגיונית והקלה לעשות עוד קצת כסף. את ההייפ סביב סרטים כמו "ספיידרמן", "המלאכיות של צ'רלי" ו"סטארסקי והאץ'" לא ממש היה צריך לבנות מאפס. פרדוקסלית, ליוצרי הסרטים יש בדרך כלל צורך להציג דווקא את הזווית המרעננת שלהם על הזיכיון המוכר, ולהבדיל את הסרט מן הסדרה. בכלל, המרחק הכי קצר באדפטציות הוא מטלוויזיה לקולנוע. זאת אומרת, נכון שיוצא לנו לראות מדי פעם את הספר המעובד ("ארץ קשוחה", "שתיקת הכבשים"), את המיוזיקל המעובד ("שיער", "שיקגו") או אפילו את ההוא שמבוסס על סיפור אמיתי ("האזרח קיין", "השור הזועם"). אבל מי מאיתנו לא התעניין ב"משפחת סימפסון", "עולמו של ווין", "הרובוטריקים", "מסע בין כוכבים" (תבחרו אחד), "הענק", "סאות' פארק" או "איאון פלקס" אפילו טרם צפייתו בפריים בודד מהקדימון? אז חשוב לציין שיחד עם חיבתנו הרבה למסך הגדול, אצלנו בהצעת הגשה מקפידים על לפחות שמונה שעות של טלוויזיה ביום, ונהנים מכל סוג של אסקפיזם פסיבי באשר הוא. לרגל ההודעה על תאריך יציאתו של עוד סרט בסדרה המצליחה של העשור הקודם, "תיקים באפלה" (באופן אישי אני מחזיק אצבעות ל"מק'גייוור"), אסוף אספנו עבורכם ארבעה סרטים, שבמילותיו של הומר סימפסון "אנשים פתאים שילמו כסף לראות אותם, כאשר היו יכולים לראות את אותו דבר בטלוויזיה שלהם בחינם".

השנה היא 2005, ולמלחמת החורמה בין הרובוטריקים – בהנהגתו של אופטימוס פריים – ובין השקרניקים – בפיקודו של מגטרון – נוספת צלע שלישית ומרשעת, הידועה בשם "יוניקורן". אותו יוניקורן הוא ישות מסתורית (הנושאת את קולו של אורסון וולס, אגב) המאיימת להשתלט על סייברטרון, כוכב הבית של הרובוטריקים. אם חלקכם אינם מקשרים את מה שהתרחש בלהיט הקיץ מחלל הקודש של מייקל ביי לעלילה שתיארתי עכשיו, זה משום שמדובר בסרט האנימציה שיצא ב-1986, ונאמן הרבה יותר למקור מאשר אחיו הגדול והתמוה. ה"רובוטריקים" היתה אולי סדרת רכש יפנית של סוף האייטיז (כלומר, מאוד לא מושקעת), אך היא היתה רצינית מאוד בעלילותיה."רובוטריקים" המצויר של הבמאי נלסון שין לוקח אותה ברצינות גדולה עוד יותר כאשר הוא הורג מספר דמויות (שהיו קבועות בסדרה) כבר בתחילת הסרט. עם התיקון של מייקל ביי, נאלץ לחכות עד 2009.

ג'רי סיינפלד נתפס – בין היתר, בגלל שגם אין לו בעיה להציג את עצמו ככה – כמישהו שלא צריך לעבוד עוד יום אחד בחייו ועדיין הנינים שלו יהיו מסודרים. משום כך, מאוד נחמד לראות בתיעודי החודרני של כריסטיאן צ'ארלס, כמה סיינפלד, הקומיקאי מספר אחד בעולם (דאז) לוקח את העבודה שלו ברצינות ונהנה לעבוד, ומצד שני, כמה המקצוע הזה קשה, תובעני ומלחיץ כאשר אתה בחיתוליך, דרך סיפורו של אורני אדמס הנוירוטי והמגלומן שבחר לחשוף את גישושיו הראשונים והקשים בתחום. ב"הקומיקאי" לא תוכלו למצוא את בבקת הקינמון, את הנאצי של המרק, או את קריימר נכנס בדלת של ג'רי, אבל בחדירה אל מאחורי הקלעים של המקצוע המוזר הזה אפשר למצוא משהו שאין בסדרה – רומנטיקה.

סדרת המשטרה של הבמאי בארי לווינסון והמפיק טום פונטנה (שגם אחראים ל"אוז" האלימה ול"המושבעים" הפחות מצליחה) היא לעניות דעתי אחת מסדרות המשטרה הטובות ביותר בכל הזמנים. ולאחר צפייה בתמונה הגדולה (כמו שאני דאגתי לבצע) גיליתי שכל מיני קצוות שנשארו פרומים בפרק האחרון (שנסגר באותו משפט שבו נפתח הפרק הראשון) נפתרים בסרט. כן, מדובר בתסריטאים עם תכנית-על והמעריצים השרופים שבינינו ירגישו כאילו כל החברים שלהם (כולל אפילו את אלו שמתו במהלך הסדרה) הגיעו פתאום לביקור. אל ג'יארדלו (יפת קוטו), המפקח השחור, נורה בעת שנאם נאום בעד לגליזציה של סמים, כחלק ממסע הבחירות שלו לראשות העיר בולטימור, ושלל גיבורי הסדרה לדורותיה מנסים לעזור לפענח את הפשע. הסרט הוא פחות מוצלח מן הפרקים הטובים בסדרה (כל הכפולים והמשולשים נגיד), אך כאמור – אם אתם נמנים על מעריצי הסדרה, מדובר בסרט חובה.

מאוד בדומה (אך להבדיל כמה הבדלות) ל"רובוטריקים" של מייקל ביי, את משפחת בריידי אנחנו מוצאים כמה וכמה שנים אחרי שהסדרה היתה להיט. מדובר כאן על יותר משנת ההפקה – עלילת הסרט עצמה נשענת על העובדה שמשפחת בריידי, המשפחה הסופר מרובעת משנות השבעים, משועתקת לה לשנת 1995, איפה שחבריה אפילו עוד יותר חסרי אונים. אז נכון, הסרט הוא קומדיה מאמצע הנייניטיז (ומרגישים את זה), ובתפקיד הראשי יש לנו את שלי לונג, אך אם רק נתעלם משני החסרונות הברורים הללו (ושלוש עשרה שנה מאוחר יותר זה מספיק זמן), נוכל להישאר עם סרט בעל לא מעט פאנצ'ים מצחיקים, שאמנם לא נורא מבוסס על הסדרה, אבל למעריצים שרופים הוא וודאי ידליק כמה נורות.