הבטחתם יוזמה

טוב לראות שעיתונינו הכלכליים המתרבים כמו פטריות ברגליים אחרי מסע כומתה, נדרשים גם לעניינים שמחוץ לשוק ההון והשלטון. לעתים הם אפילו לוטשים עין וקולמוס למחוזות התרבות והיצירה, ולא היה בכך כל רע, אלמלא אותה פריזמה צרה מצרור ודלה מדולר דרכה רואים הכלכליסטים למיניהם את העולם כולו.

הנה, לרגל ביקורו של ג'ון זורן במחוזותינו, הציע "כלכליסט" את הכותרת הבאה: "ג'ון זורן – יזם מוזיקלי עם ראש אחר". זורן, מוזיקאי עולמי נחשב ונהדר, לא יכול היה למצוא את דרכו לעמודי העיתון אלמלא היה הופך אצלם ל"יזם". עשייה אמנותית כשלעצמה - ועוד עשייה מגוונת - כלל אינה נתפסת על ידי עורכי העיתון, או אולי גרוע מכך – היא נתפסת אצלם כמסוכנת, כזו שיש להמירה במונח מעולמם, על מנת שלא יחשדו הקוראים שיש אי-שם מי שסתם מקמפז לו איזו קומפוזיציה, או משתף פעולה עם עמיתים לשם העושר התרבותי או הסבבה ולא לשם תנופת פיתוח וגריפת רווח. גם האוונגרד והיצירה החופשית, מרודדים למושג הלא מאיים השמור על פי רוב לימי-כיף בסמינר הקיבוצים: "בראש אחר". טוב שלא שמו בסלאנטד עם פונט כתב-יד צבעוני.


הכלכליסט אינו מבחין בין מוזיקה לבין נדל"ן. כלומר, הוא יודע שמוזיקה שומעים ובנדל"ן גרים, אבל מעבר לאבחנה פיסית זו בין אוזן לתחת, אין לו עניין של ממש בכוונות העומדות או לא עומדות מאחורי פעילות כלשהי. כוונות הן חשובות. הן המתרס האחרון, האומדן היחיד המאפשר לנו, בעידן היזמות, להבחין בין ציור מופשט ללוגו, בין פסל לכפית, בין משורר לקופירייטר, בין תערוכה לבין תערוכת-גלובוסים. כשהכלכליסט טוען או חושב שכולם יזמים, הוא – ופרדון על המליצה – קוצץ את כנפי הרוח האנושית.

לדוגמה, באותו עיתון ובאותו עמוד ממש, בכתבה על פריחת הקולנוע הדוקומנטארי, המכונה כאן כמובן "תעשיה", נשאלה השאלה: "האם פריחת התעשייה הדוקומנטארית מתבטאת גם בשורה התחתונה?" ; אמש בדה-מרקר, נטען ש"מנהיגים גדולים הם גם קופירייטרים דגולים", וש"כל מנהל, בין אם בתחום העסקי, הפוליטי, הצבאי ואפילו בספורט, ישפיע יותר אם יעדיף את המלה "חזית" על פני "קושי", "נתיב" על פני "חלופה" ו"זיעה" על פני "עבודה"." ובכן, לא רק בין מוזיקה לבין נדל"ן אין ה"כלכליסט" מבחין, אלא גם בין מנהיג לבין מנכ"ל. הציניות המנוסחת בתמימות של הקנקניסטים נקראת כמעט כסאטירה נלעגת, אבל בפועל היא רווחת ומסוכנת. רבים מהמתכנים מנהיגינו אכן תופסים עצמם בראש ובראשונה כסמנכ"לים עם הטבות ורבים מהמכונים "אנשי תוכן" – בטלוויזיה, באינטרנט, בעיתונות - הם למעשה קבלני-עפר של תרבות.

לשיטתם של הקנקניסטים - אותם אנשים שהפכו את זורן ליזם ואת ההליכה האגבית שלי לסופר ל"חווית קניה" - כשאנחנו מזדיינים אנחנו יזמי סקס, כשאנחנו יוצאים לדרינק אנחנו "חבר'ה צעירים ודינמים שהחליטו להרים פרויקט של שתיה מרוכזת", ובקרוב, כשנחטוף שנת צהרים ודאי ניקרא "מנהלי זמן פאסיבי".

אפשר ונעים להכביר בחידודי לשון, וללעוג השכם והערב במוספי התרבות ובשיחות הסלון לאותם אנדרואידים יצירי-צריכה אלו, אלמלא שפתם ודרך חשיבתם – האמנם זו חשיבה? – הפכה לדרך ההתבטאות והניהול הבלעדית של עולמנו בכלל וישראל בפרט. החשיבה היזמיסטית היא המביאה למתן מענקים מופרכים לתושבים חוזרים, במקום הטבות לתושבים שורדים. את החוזרים אפשר לארוז תחת איזשהו פרויקט עם סלוגן, נוסח "חוזרים הביתה ב- 60", ובניגוד לאזרחים שכבר כאן, סתם חיים בקושי, החוזרים נמצאים בתנועה, ותנועה היא הצורה המועדפת על ה"כלכליסט".

היזמיזם הכניס ללב היכל התרבות תל-אביב - בו הופיע אמש היזם המופלא ג'ון זורן - מכונית להגרלה, והוא גם זה שיביא על ראשנו, על כיסנו ועל חמתנו את שיפוץ ההיכל המאופק והאלגנטי. היזמיזם הוא זה ההופך כל פינת חמד שיד אדם לא נגעה בה, או שהזמן הותיר בה את חותם העזובה הלירי כפי שהוא מותיר בכולנו – לפארק מהונדס עם אקרשטיינים ומתחמי פעילות. היזם לא יכול לעזוב כלום לנפשו, הוא טרוד בלחפש כל הזמן עוד חתיכה לעשות בה מעשה ולעשות עליה ג'ובה.

ואולי אין זה מקרה, שבמילותיו של ירון לונדון לשיר "אליעזר בן יהודה", ה"יוזמה" היא המילה הראשונה המומצאת בעברית החדשה אחרי אלפיים שנות תנומה. מיד אחרי היוזמה מומצא המגהץ, ושלישית – שיהיה על כל מקרה – הפצצה.