חוג הסילון

הנה סיפור די מביך, שמבהיר עד כמה מבקרי מוזיקה יכולים להיות שמוקים יהירים וחסרי מושג – לפני שנתיים וחצי הייתי בטוח שהמיסטרי ג'טס הולכים להיות גדולים לפחות כמו ארקטיק מאנקיז. מצחיק, לא? (רק בשביל לסנגר על עצמי אני זוכר שפעם קראתי כתבה של רם אוריון, שטען ששד 7 יותר טובים מאואזיס. אני עדיין תופס ממנו על זה). את האשמה אני תולה בעיקר ב-"You Can't Fool me Denis", הסינגל שהוביל את אלבום הבכורה שלהם, "Making Dens", ולא יצא לי מהראש במשך כל 2006. לא שאותו אלבום מדובר היה כזה פיאסקו; הוא פשוט, כטבעם של לא מעט אלבומי בכורה (זהירות, הנה מגיעה קלישאה בלתי נמנעת), היה בוסר שלא מימש את מלוא הפוטנציאל והכשרון של יוצריו. הוא מיאן להיחרט בתודעה, והתאדה לחלוטין כל אימת שהייתי צריך לבחור בינו לבין "Whatever People Say I Am, That's What I Not", פצצת הנפלם המונחית והחד-פעמית של אלכס טרנר והכנופיה שלו.

והיום, שנתיים אחרי, מיסטרי ג'טס חוזרים עם פרופיל צנוע בהרבה. הם כבר לא מתחרים על תקן "הלהקה החדשה הטובה ביותר באנגליה", אבל דומה שהכישלון היחסי עשה להם רק טוב – מיסטרי ג'טס חזרו רעבים. הם שכרו את שירותיו של ארול אלקן, די ג'יי-על, רמיקסר מפיק עם ראש סופר-פתוח ומגוון ומצטט עילאי (סביר להניח שהמשיכה לחיבור עם אלקטרוניקה הגיע אחרי שחיממו את הארנבות הברזילאיות CSS בסיבוב העולמי שלהן). בעזרתו האדיבה של אלקן הם הצליחו לסנן 12 שירים, שיוצרים חתיכת אלבום רוק מגובש, מלודי, מלא שמחת חיים, פופי ומרגש בטירוף.

אלקן הוציא מהמיסטרי ג'טס את שיירי ההתקשקשות הסיקסטיזית שהעמיסה על "Making Dens" מורכבות מוזיקלית שלא לצורך, ושלח אותם לחפש את עצמם בפופ הרציני של האייטיז – טירז פור פירז, אורנג' ג'וס וספר הטריקים של ריק אוקייזק. הבשורה היא שהם סוף כל סוף מצאו זהות שמבדילה אותם מכל מי שמסביבם, ולא רק סגנונית.

"Young Love", הדואט עם לורה מאלינג והסינגל הראשון מהאלבום, הוא לא פחות משיר פופ מושלם – יש בו טקסט על אהבה לא ממומשת (בחורה כתבה לבחור את מספר הטלפון שלה, אבל הגשם מחק אותו), בתים עם מקצב מארש (קשה לי להאמין שזו ההשפעה, אבל זה נורא מזכיר את נושאי המגבעת), צעקות "וואו וואו", פזמון מדבק, והכי חשוב – בחורה שמגיעה בבית השני וגונבת את ההצגה. אם רק היו בו שריקות הוא היה הופך ל-"Young Folks" של השנה. החדשות היותר טובות הן שבניגוד לאלבום הקודם, התנופה של המיסטרי ג'טס לא נעצרת בסינגל; כבר בשיר הפותח, "היידאווי" – עם סירנות בסגנון ה-"Blue Room" של האורב וסאונד פאז-בס שמזכיר קצת ג'אסטיס (מינוס הברוטליות) – ברור שיש לנו עסק עם להקה שנמצאת במוטיבציה אחרת לגמרי. "Half In Love with Elizabeth" עושה כבוד ל"ברקפאסט אין אמריקה" של סופרטראמפ, ו-"MJ" הוא המחווה המתבקשת של אחוות ראשי התיבות – מיסטרי ג'טס ומייקל ג'קסון. גם גזרת הבלדות לא נשארת מקופחת עם שלושה כדורי דום-דום ישר ללב: הסינגל החדש "Flakes" ושני השירים שסוגרים את האלבום - "Behind the Bunhouse" ושיר הנושא, משאירים אותך עם תחושה של תקליט מפעם, שבו יש משמעות לעריכה ומיקום השירים.

בכלל, וסליחה שאני נשמע מתלהב מדי - "21" מתנגן כאן בלופ כבר איזה חודש - אבל באמת יש כאן תחושה של תקליט מפעם. אז נכון שהוא לא מושלם, ויש לו בטן משתפלת באמצע, אבל נדמה שהוא לא אחד כזה שיתכלה מהר, אלא יצירה שתמיד יהיה למה לחזור בתוכה. ואם לא אליה, אז בטח לאלבום הבא של ארקטיק מאנקיז.

מיסטרי ג'טס, "21" (התו השמיני/ וורנר)