קראו את הפרק הראשון של "פירורי קינמון" מאת יעל שכנאי

* בהוצאת רימונים הוצאה לאור

ואז, בדיוק כשעברנו ליד שכונת בית ישראל, לא יכולתי להתאפק ואמרתי לרוני שיעצור את המכונית וייתן לי לרדת לחפש שירותים. רוני אמר, השתגעת? עוד חמש דקות שבת והצפירה הזאת שלהם כבר נשמעת מרחוק, עוד רגע יסגרו אותנו פה, עם כל הדוסים האלה, ולא נוכל לצאת עד מוצאי שבת. אבל אני התחלתי להרגיש את שלפוחית השתן מתפוצצת לי ואמרתי לרוני שאם לא נעצור יברח לי בתחתונים.

אז רוני עצר.
רוני בחור טוב.
כבר שלוש שנים שאנחנו יחד והוא יודע שיש דברים שאסור לו בכלל להיכנס לפינות שלהם. חלק מהדברים האלה הוא לבקש ממני להתאפק כשאני רעבה, צמאה או צריכה פיפי. אז הוא עצר את הסוזוקי הכחולה שלו ואני טסתי החוצה ובין שני בתים מצאתי משהו שנראה לי כמו חדר אשפה קטן, ובעמידה, כמו גברים, עשיתי את הפיפי המשחרר ביותר בחיי. ככה, כמו חתולה ברחוב.

כשהרמתי את העיניים ראיתי אותה.
היא הביטה בי בשתי עיניים שחורות כמו של מכשפה צוענייה.
לדעתי היא לא הייתה יותר מבת חמש-עשרה. היא לבשה שמלה בגוון תכלת בהיר מאוד, או שאולי בגלל השעה, שעת בין ערביים, זה נראה לי תכלת. היו לה שני סרטים בשיער שלה, שהיה ארוך מאוד ושחור מאוד, פנים בצבע מוקה ושפתיים בשרניות. היא הסתכלה עליי משתינה חשבתי בלב, ולא ידעתי אם זה מביך אותי או מרגש אותי. היא נתנה לי להרים את המכנסיים ולסגור את הרוכסן ואז אמרה לי בלחש: "שאבעס."
"סליחה," אמרתי, "סליחה, לא התכוונתי, פשוט... הייתי צריכה לשירותים ו..." אבל היא הסתובבה וסגרה את דלת חדר האשפה ונעלה אותי בפנים.

לקח לי כמה שניות להבין שאני נעולה באמצע שכונת בית ישראל, בירושלים, בתוך חדר אשפה, לכל השבת, ככל הנראה, והמחשבה הראשונה שהיכתה בי הייתה שרוני בחוץ ולא י?דע מה קרה לי ולאן הלכתי. הוא אפילו לא שם לב לחדר הקטן הזה שמצאתי כדי לסמן בו את הטריטוריה שלי, כמו כלבה. רק אחרי רגע התפניתי גם לחשוב שהחדר מסריח באופן קיצוני, שאין לי אוויר, שאני בטח אהיה רעבה וגם צמאה ושאולי אשאר פה כלואה כל השבת. ואולי אפילו עד יום ראשון.

אחרי שנייה של התעשתות שמעתי את הצפצופים העצבניים של הסוזוקי של רוני בחוץ, והצפירה של הדוסים צרחה לי באוזן וידעתי שאין סיכוי לצאת מכאן כי אם אצא, יסקלו את שנינו, אבל הייתי חייבת לקרוא לעזרה וצרחתי לרוני דרך הדלת הנעולה.

אף כלב לא שמע אותי.
קיללתי את המכשפה הצוענייה ואת אלוהים שהכניס לי לראש בבוקר לנסוע לירושלים דווקא ביום שישי כדי לראות תערוכה מיוחדת בעיסת נייר של מגוון אמנים מהשורה הראשונה שהוצגה במוזיאון וזכתה לביקורות נלהבות, ואת רוני שדווקא רצה לנסוע לטייל במקומות מוזרים בירושלים אחרי זה, ועכשיו אני תקועה בערב שבת בחדר אשפה מצחין בשכונת בית ישראל.

ישבתי בצד, על ערימת עיתונים חרדיים ביידיש, וכמעט שתלשתי שערות בייאוש. השעון שלי הראה על 18:32 ושבת כבר נכנסה. כבר הייתי תקועה שם אז ניסיתי לעשות מדיטציה ולהרגיש קדו?שה, אבל לא באה לי שום נשמה יתרה ומרחוק שמעתי כל מיני "רבק'לה, שורה-ביילה ונחמה-חיה", רצות לבית הכנסת והתביישתי לדפוק על הדלת.

הסקתי שרוני נסע להזעיק עזרה והתחלתי לנשום את החולצה שלי עם הריח של ארמני ודיאודורנט ליידי ספיד סטיק ורוד שאני אוהבת, כדי להימנע מגלי הריח הנוראיים שעלו סביבי. בלב גיחכתי לעצמי, וואלה, שיחקת אותה. מתחזקת, הא? באת לעשות שבת בשכונת בית ישראל?


רוני חזר לסמטה הקטנה וליד הדלת שמעתי אותו לוחש בקול רם צרוד כזה, נטע, נטע, נטע, שהיה כזה נואש ומבוהל וצרדרד, שלרגע בא לי להתנקם בו ולא לענות, שיחפש אותי עוד קצת, המניאק, שיזיע, שיתאמץ, בגללו אנחנו תקועים כאן. הוא זה שרצה לעבור בשכונות חרדיות כי התחשק לו לעשות מחקר אנתרופולוגי קטן בדיוק בזמן הלא-נכון. אבל ריחמתי עליו והחלטתי שזה זמן רע להיות פולנייה וקמתי מהיידישע פפירן, והדבקתי את האף שלי לדלת ולחשתי בחזרה, "רונייייי, אני מתה פה, תציל אותי." ויכולתי לשמוע איך הוא כמעט מתעלף מאחורי הדלת והולם ואומר, "יעלי, את כאן? תצאי, הלכתי למות מדאגה."
"אני לא יכולה," לחשתי בחזרה, "נעול. היא נעלה אותי, הכ??ל?ה מו?י?יד הזאתי, עם העיניים של המכשפה. לך מכאן לפני שימצאו אותך וירגמו אותך."
"אני לא זז מכאן, נטע."
"אז בוא נעשה שבת ביחד," אמרתי, "רק תעשה חור בדלת כדי שאני אוכל לנשום, מצחין כאן. ותלך לגנוב לי איזה גפילטע פיש כדי שאני לא אמות מרעב כאן עד שהיא תחזור לפתוח לי."

רוני לא הספיק לזוז וצעדים קטנים נשמעו מקצה הסמטה. אפילו אני יכולתי לשמוע אותם דרך הדלת הנעולה. נראה שהיא ריחמה עליי, הצוענייה, ורוני ברח לצד השני של הקיר כי שמעתי אותו מקיש, כמו בקודים של מורס, מהקיר השמאלי שלי.

פעם, לפני שלוש שנים, כשרק הכרתי אותו היינו שומעים את השיר הזה של טוני אורלנדו:

Oh, my darling, knock three times on the ceiling if you want me
Twice on the pipe if the answer is no, oh, my sweetness
(Knock, knock, knock!) Means you'll meet me in the hallway
Mmm, twice on the pipe (clink, clink) means you ain't gonna show

שמעתי את רוני דופק שלוש פעמים על הקיר. כמו נקר. אז דפקתי לו בחזרה, שיירגע. בדיוק עכשיו הוא החליט לפתח חרדת נטישה, כשמי שצריך לפתח חרדה כזו, זו אני. לי אין לאין לברוח.

הצוענייה פתחה את הדלת, אבל מייד סגרה אותה אחריה. משב קריר עם ריח של שבת נכנס פנימה ואני תפסתי לגימת אוויר ענקית כזאת, שהריאות שלי כמעט התפוצצו.

חיה-לאה, כך קראתי לה ביני לבין עצמי, הביאה לי צלחת עם גפילטע פיש וחזרת. ביד השנייה הייתה לה צלחת של מרק מהביל שבתוכו צפו אטריות וקניידלעך. היא הניחה את שתי הצלחות בדיוק על השטריימל של הרבי מפוניבז' שהתנוסס על העמוד הראשון, וחשבתי לעצמי שטוב שאבא שלה לא רואה אותה עושה את זה, זה כבר היה עולה לה בשידוך. אמרתי לה שאני רוצה לצאת מכאן, אבל היא נענעה בראשה בעקשנות וסגרה אחריה את הדלת.


רוני חזר ושאל אותי שוב בקול הצרוד שלו, למה לא נתתי לה שתי סטירות לחי ויצאתי החוצה. אמרתי לו שהיו לה שתי צלחות בידיים שאחת מהן הייתה עם מרק רותח ולא יכולתי לעשות לה את זה. היא כל-כך השתדלה.
"מה השתדלה?" רוני כמעט צרח ויכולתי לראות בעיני רוחי את הוורידים שלו מתנפחים בצוואר. "היא כלאה אותך פה. את מפתחת תסמונת מינכאוזן. התאהבת בסוהרת? כשהיא תבוא לקחת את הצלחות בחזרה, את דוחפת אותה ודוהרת החוצה, שמעת?"

זה היה הרגע שבא לי שרוני יעוף משם עם הסוזוקי שלו לכל הרוחות ואני אשאר עם הרבי מהעיתון ועם השטריימל שלו והצלחת מרק. פתאום היה לי כזה שקט נינוח בראש ואפילו לסירחון התרגלתי, וכשהתיישבתי לאכול את הגפילטע על ערימת העיתונים הרגשתי לרגע כמו ההומלסים בדיזנגוף וגל של רחמים עצמיים שטף אותי, והייתה בי רגיעה.


ישבתי שם בחושך.
הייתה שם רק נורה קטנה שהפיצה אור דלוח וחיוור, רוני המשיך ללחוש מאחורי הדלת ואני כבר לא שמעתי אותו וחשבתי בלב שהוא אידיוט אם בילבל את תסמונת מינכהאוזן עם תסמונת שטוקהולם, וגם חשבתי לעצמי שבסופו של דבר, כשנגיע לתל אביב אחרי שהסאגה ההזויה הזו תסתיים, אני אסיים את הקשר הזה ואשלח אותו לאמא שלו, אחרי שלוש שנים, בתוך קופסה עם סרט ורוד. בינתיים המשכתי לאכול את הגפילטע ואת המרק, ורוני לחש שהוא חוזר למכונית לישון כי הוא לא עומד על הרגליים ואני אפילו לא עניתי.

כשסיימתי, שוב נפתחה הדלת, בתזמון הכי מדויק.
היא בטח מחשבת בלב כמה זמן לוקח לי לבלוע, חשבתי לעצמי, וכשהיא נכנסה, כמעט סחבתי אותה פנימה לשבת אתי, אבל היא החזיקה שקית חומה גדולה והוציאה ממנה חצאית שחורה, ארוכה וחולצה לבנה וגרביים לבנים והושיטה לי.
היא סימנה לי להתפשט ואני, כמו מהופנטת, הורדתי את כל הבגדים ונשארתי בתחתונים ובחזייה. היא סקרה אותי בעניין וראיתי זיק ניצת בעיניים שלה. היא ניגשה ונגעה לי בפופיק כי היה לי שם פירסינג מחישוק זהב. ככה, ביד קטנה, רועדת כמעט, היא ציירה עיגול סביב הטבור שלי, כאילו מעולם לא ראתה גומה כזו מימיה. אחר-כך נגעה בחזייה שלי. היה שם כפתור קטן, עם פרח, בדיוק באמצע, והיא נגעה בפרח הקטן והיד שלה נסוגה במהירות, כאילו נגעה בטעות במחבת מלוהטת.

סומק וחום פשטו בלחיים שלי ומייד לבשתי את החצאית השחורה הארוכה והחולצה הלבנה עם הגרביים והיא נטלה את ידי ויצאה אתי החוצה.

בחוץ היה קר ונעים ושוב היכה בי משב אוויר צלול, שבעיניי, ברגע ההוא ממש, נדמה לי כמו אוצר שזכיתי בו אחרי המחנק בחדר האשפה. הלכתי אחריה כסומא בארובה, כף ידי נתונה בידה והיא משמשת לי מורת-דרך.

תוך שניות ספורות נכנסנו לבית שלה.
באמצע הסלון הקטן עמד שולחן ערוך עם מפה לבנה, בוהקת, שעליה פמוטים שבהם תקועים תשעה נרות, כמספר הנפשות במשפחה. את זה ידעתי כי הספקתי לספור בהרף עין, חמש בנות ושני בנים חמורי סבר ומכווצי גבות, אמא אחת חייכנית שהבת שלה נראתה בדיוק כמוה, ואבא שלא הסתכל עליי אלא רק על בתו שאמרה לו משהו ביידיש. לפי תנועות ידיה אני חושבת שהיא אמרה שאני חוזרת בתשובה, כי את זה הבנתי, ושאני מתארחת בבית הסמוך, אצל משפחה אחרת והיא הציעה לי לבוא להתארח ולראות גם אצלם איך נראית ארוחת שבת. את זה שיערתי שאמרה כי היא החוותה בידיה לכיוון החוץ ואביה התחייך פתאום. לא ידעתי איך אצליח לאכול משהו אחרי שכבר הביאה לי קודם את המנה הראשונה והשנייה, אבל מסתבר שהפחד והלחץ מרעיבים את האדם ואכלתי שם את הארוחה הדוסית הפולנית הטעימה ביותר שזכרתי.

חשבתי על רוני שמכווץ במכונית ובטח נרדם כבר כי זמן רב כבר חלף מאז הגעתי למשפחה של חיה-לאה שלי, או איך שלא קוראים לה. זמירות השבת לא פסקו לרגע וגם ההתנדנדות מעל ספרי קודש ומלמולים שלא הבנתי מהם מלה, כל אלה נמשכו זמן ארוך שבסופו יצאתי עם הצוענייה בחזרה לחדר האשפה שלי.

היא פסעה חרש לידי, יד ביד.
כשהגענו היא שוב פתחה את הדלת, נתנה לי להיכנס והפעם לא נעלה בכלל את הדלת. השאירה אותה סגורה, אבל לא נעולה ואני, להפתעתי, תפסתי את מקומי הקבוע על השטריימל של הרבי והתיישבתי.

אפילו לשנייה אחת לא עלה על דעתי לברוח.
בלילה ההוא, בחדר האשפה בשכונת בית ישראל, ישנתי שינה שלווה, שקטה. הייתי ציפור בכלוב, מבחירה. אהבתי את הריח, את האוויר שחדר בכל פעם שפתחתי את הדלת כדי להגניב קצת נשמה יתרה פנימה, את הבגדים של חיה-לאה, את העיניים הרושפות שלה ואת כף ידה בידי, בטוחה, מובילה, מסוקרנת ומסתקרנת.

למחרת בערב, כשרק יצאו שלושה כוכבים, רוני לחש לי שוב בקול צרוד מעבר לדלת וכשפתחתי לו אותה לרווחה, כמעט שנפלה לו הלסת מתדהמה.
"את כאן? כל הזמן? עם דלת פתוחה? והבגדים האלה? מאיפה הם?"
אני הרכנתי ראש, ולא עניתי.
התכופפתי לקחת את ערימת העיתונים ביידיש וגם את הגיבור שלי עם השטריימל, ויצאתי החוצה.

בסוזוקי הכחולה רוני נראה כמו משהו שהחתול הביא מהרחוב. מרוט, דהוי, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, חיוור, תשוש ומכווץ איברים. נסענו בשקט עד תל אביב ואפילו לא הדלקנו את הרדיו. רק כשעלינו באיילון, בדרך השלום, ומגדלי עזריאלי הזדקרו מולנו, הזדקפתי בכיסא והרגשתי שהריח שעולה ממני הוא בלתי נסבל ושהחלונות באוטו פתוחים לרווחה כי הפכתי למפגע אקולוגי ציבורי.

רוני ואני נכנסנו הביתה בשקט. הלכתי להתקלח. את הבגדים של חיה-לאה הכנסתי למכונת הכביסה, ואחרי המקלחת שפכתי על עצמי את הבושם של ארמני ומרחתי את הליידי ספיד סטיק הוורוד שאני אוהבת, ואז הרגשתי שחזרתי לעצמי.

בעצם,
לא בדיוק.

הלכתי לסלון ולקחתי את חבילת העיתונים ביידיש. גזרתי את תמונתו של הרבי שלי עם השטריימל והתיישבתי להכין עיסת נייר משובחת.
אחרי שעתיים היה לי פסל ראש לתפארת, בדיוק בדמותו של זה שבילה אתי שבת שלמה בחדר האשפה המעופש בבית ישראל.

אולי בשבוע הבא אסע לירושלים ואבקש להציג אותו בתערוכת עיסת הנייר שבמוזיאון.
אחר-כך אני אסע להחזיר את רוני לאמא שלו, יחד עם הסוזוקי הכחולה והבורות של מינכאוזן ושטוקהולם. ואולי אחר-כך אסע לבקר את הצוענייה המכושפת שלי.