מקום ראשון

מכיוון שלא הייתי צופה נלהב של "הכל דבש", לא ממש יצא לי להכיר את התפקיד האחרון של שוש עטרי. אבל לפני עשרים שנה, היא היתה האשה שהכי הערצתי בעולם. עטרי היתה אז המנחה הגדולה מהחיים של "חדש, חדיש ומחודש", ויחד עם טוני פיין היא עיצבה חלק ניכר מהאישיות המוזיקלית שלי. במשך חמש שנים שיננתי כמו מנטרה את המושגים "להיט השבוע", "תקליטון השבוע" וכמובן ה"דיסקוטיל", הכינוי הכל כך נאיבי לקטעים שלימים, כשדברי ימי הדאנס החלו להיכתב, הפכו רטרואקטיבית לקלאסיקות אסיד האוס, טכנו ורייב.

בזמן שבגלי צה"ל השמיעו את הסמיתס, באוהאוס וניק קייב בעשר בבוקר ועזרו לעיצוב האייטיז (בעיקר התל-אביביים) בתודעה הקולקטיבית כקודרים, לעטרי ופיין היה חזון מוזיקלי אחר – שמח ואופטימי יותר, כמעט הדוניסטי בדיעבד (אף אחד הרי לא חושב שהם היו מקפיצים כתרים סגולים באולפן). חזון שבזמן אמת נתפס על ידי האליטות כבזוי ונחות – שמחת חיים, שמש וים היו מוקצים בתל-אביב שכל כך רצתה להיות לונדון – אולם בפרספקטיבה קיבל את הכבוד המגיע לו, כשכל אותם ז'אנרים קיבלו את הלגיטימיות שלהם; הרבה אחרי שעטרי כבר לא הגישה את "גוד לייף" של אינר סיטי והסבירה בעברית צחה ש"זהו הצליל החדש שמגיע מרחבות הריקודים בדטרויט", או כשהציגה את "אבן הפיל" של שושני האבן.

ימי שני – היום שבו הגיעו תוצאות המצעד הבריטי – הפכו עבורי לקדושים. כשהקריאה את 20 הגדולים בדיקציה רהוטה מאין כמותה (לא לפני שעשתה טיזינג לאורך כל התכנית ושמרה על מתח שיא) עטרי היתה אלילה חיה. ספק אם אפשר להמחיש כיום, כשכל הנתונים זמינים לכל אחד בכל שנייה, עד כמה עטרי ופיין העניקו חמצן לחובבי הפופ בשנות השמונים ותחילת התשעים. כל מה שאני זוכר הוא שהייתי מבריז באופן קבוע משיעורי ימאות רק כדי שאוכל להקשיב למצעד בזמן אמת, ולדעת אם "Pump Up the Jam" של טכנוטרוניק יצליח לעבור את "Ride on Time" של בלאק-בוקס, או שלנצח יישאר במקום השני (הוא מעולם לא עבר אותו, אגב); דוחה פגישות עם חברים, משחקי כדורסל ו"לימודים למבחנים" עם בחורות אחרי בית ספר, רק כדי שאוכל לשמוע את עטרי מכריזה, אחרי קריאת ה"מקום ראשון", את ה"בריטניה" המפורסם שלה.

לפני מספר שנים, כסגן עורך די ג'יי העיר, הצעתי להעניק לשוש עטרי וטוני פיין פרס מפעל חיים על תרומתם לעיצוב הסצנה האלקטרונית בארץ כפי שאנחנו מכירים אותה. עטרי קיבלה את הפרס בטקס מחופף מול 200 מטוגנים מקצועיים, ואמרה בענווה מקסימה שהיא ופיין כלל לא היו מודעים לחשיבות של מה שעשו, ולמעשה עד הרגע בו נקראה לבמה, לא ידעה שהיתה לה תרומה כלשהי. חוסר המודעות שלה, שהיה משולב בהערצה למתרחש מעבר לים וקורטוב של סרקזם משועשע, הוא מה שהפך את "חדש, חדיש ומחודש" (וגם את המתכונת הקיצית שלה "בטן-גב"), לכזה פלא; השילוב בין עברית חפה משגיאות של מגישה מפוצצת בכריזמה וחיוניות, לשמות שירים שכולם משחקי מילים על אקסטזי. במקום מקבלי ההחלטות ברשת ג' הייתי מתעלם לרגע מההגבלות המוזיקליות שטוו לעצמם, מחטט בארכיונים ומרים ספשל מחווה, כדי שגם הילדים של היום יבינו את גודל ההישג הרדיופוני שלה ושל טוני פיין. לעטרי לא מגיע פחות מזה.