פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דוקו, תציל אותי

      הסרטים התיעודיים על המלחמה בעירק יכולים להציל את אמריקה מעצמה. גיל קדרון מתחמם לקראת המירוץ לבית הלבן. בונוס - צפייה בסרטים המלאים

      "ידעתי שהאלוהים שלי גדול מהאלוהים שלו. ידעתי שהאלוהים שלי אמיתי בעוד שלו צלם בלבד"

      (תת סגן שר ההגנה האמריקאי לענייני מודיעין, על הניצחון על האויב העיראקי)

      "אלוהים ניצח את המלחמה, הוא פשוט לא כל כך טוב בניהול שטח כבוש"

      (הסאטיריקן סטיבן קולבר)

      "כל מלחמה היא רעה כשיש בה מוות"

      (חייל אמריקאי במהלך מלחמת וייטנאם, מתוך "מלחמת הדימויים")

      "אמריקאים הם לרוב אנשים מטומטמים. אנחנו נאמין לכל מה שאומרים לנו"

      (בלש, הסדרה "הסמויה")

      סוף מעשה במחשבה תחילהן

      המלחמה בעיראק, או בשמה הקודם, שהוצא בינתיים לגמלאות, "המלחמה בטרור", ירדה בחודשים האחרונים מהכותרות האמריקאיות, ופינתה את מקומה למירוץ המרתק לבית הלבן ולהתרסקות הכלכלית בוול סטריט. הרגיעה התקשורתית הזו מאפשרת לכולם להסתכל על סדרת האירועים שתקעה את אומת הפסים והכוכבים בביצה העיראקית, ולתאר את מצב רוחה אחרי המלחמה הראשונה של המאה ה-21. עיראק לא באמת מעניינת, ארה"ב מעניינת ועוד איך. ואם נבחן את הסרטים הדוקומנטריים שעוסקים במלחמה נגלה מציאות אמריקאית מדכדכת ביותר, בה מצוירת כרוניקה של מדינה בדכאון עמוק; מדינה שהפסיקה להאמין. נגלה שיש מוצא חיובי לברוך הזה, ללסיפורים שהיא מספרת לעצמה על עצמה, ולסיבות שהיא עושה את מה שעושה.

      ביולי 2007 יצא הסרט "אין לזה סוף" (יס דוקו), שגם היה מועמד לפרס האוסקר, וסקר את קבלת ההחלטות של הממשל האמריקאי לפני, במהלך ואחרי הפלישה לעיראק, בכל הקשור לבנייה מחדש של המדינה. הסרט נשען רובו ככולו על ראיונות אישיים עם פקידים בכירים שנטלו חלק באותה בנייה, אם ניתן לקרוא לה כך, כשבין לבין משוגרות לעבר הצופה עובדות יבשות שמועברות בקריינות מונוטונית. התמונה שעולה, איך נאמר, אינה מחמיאה במיוחד. מלחמת לבנון השנייה מעולם לא נראתה כמופת צבאי ומדיני גדול יותר.

      מאיפה להתחיל? מתברר שזו שאלה שלא שאלו את עצמם שר ההגנה דאז דונלד רמספלד וסגן הנשיא דיק צ'ייני. ג'ורג' בוש עצמו, כך לפי היו"ר לשעבר של ועדת המודיעין, כלל לא טרח לקרוא את הדו"חות המפורטים שהניחו על שולחנו. גם לא את התקצירים. שאורכם עמוד בודד.

      להבדיל, מי שהיו אחראים בצבא האמריקאי ובגופים האזרחיים שהוקמו לקראת המלחמה, קראו את הכתובת שעל הקיר, התריעו והתריעו, אך נתקלו באוזניים אטומות. וזו העוצמה המשמעותית ביותר של "אין לזה סוף", שהופכת אותו לסרט דוקומנטרי מהמעלה הראשונה: הוא נוטע תחושה עמוקה של חוסר אונים של אנשי המקצוע אל מול חובבנות/בלבול/אידיאולוגיה עיוורת של הנבחרים, וזאת מבלי לעורר אנטגוניזם בסגנון מייקל מור. התמונה שמוצגת בפני הצופה חפה מזיקה פוליטית, כשההתמקדות נוגעת לתפקוד בפועל וקבלת ההחלטות בשטח. אין כמעט דיון בסיבות שהובילו את הנשיא וחבר מרעיו לפלוש למדינה, שלא היו בה אמצעי לחימה בלתי קונבנציונליים וסיוע לטרוריסטים, כמו שאין דיון ברווחים האישיים שגרפו בכירים בממשל בעקבות אותה מלחמה. ההסתבכות האמריקאית מתוארת כפי שהיא, שלב אחר שלב. והמסקנה: אין לזה סוף.

      מי יודע מדוע ולמה?

      מאידך, מגיע "Why We fight" ומרחיב את היריעה. מה מניע את ארה"ב לצאת לפעולות צבאיות אינספור מאז מלחמת העולם השנייה? אמריקאים רבים עונים על השאלה הזו בתשובה הקלישאתית "בגלל החירות", אבל רבים אחרים כבר אינם מאמינים כי יש למבצעים/מלחמות בגרנאדה, גואטמלה, ויטנאם, קוריאה, ועיראק קשר כלשהו עם ייצוא החופש בעזרת קנה התותח. הסרט נפתח בנאום הפרידה של הנשיא הארכי-שמרן דוויט אייזנהאוור, בו הוא מזהיר במילים קשות את הציבור האמריקאי מפני השפעתו של הממסד הביטחוני-תעשייתי, כפי שהוא מכנה אותו. אייזנהאוור, מפקד המטות המשולבים לשעבר, גיבור מלחמת העולם השנייה, הכיר את נפש בהמתו, ואף אמר, "שאלוהים יעזור למדינה הזו אם יעמוד בראשה איש שאינו מכיר את הצבא כמו שאני מכיר אותו".

      " Why We fight" הוא סרט אידיאולוגי כבד. הבלבול האמריקאי, בעקבות השקרים הבוטים של מנהיגים שהבטיחו מערכה קצרה ונשקים להשמדה המונית, מציג תיאוריה שנחשבת חתרנית כלפי הקונצנזוס: ארה"ב היא מדינה סופר מיליטריסטית ואלימה, כנהוג בסרטים דוקומנטריים שמאלניים (הזן הטוב ביותר). כבר לא ניתן להפריד בין האינטרסים הכלכליים לבין הבטחוניים, הפוליטיים והחברתיים.

      זווית נוספת לחוסר האמון הכללי מגיעה מ"קונטרול רום", שמביא את סיקור רשת "אל ג'זירה" של ימי המלחמה עם הצבא העיראקי, בקונטרסט חריף לסיקור של הטלוויזיה האמריקאית. המסבירים של הצבא האדום-לבן-כחול נראים שם עילגים, ואינם מסוגלים לחשוב מעבר לשורה אותה נתבקשו לדקלם, ובכל פעם ששר ההגנה דאז דונלד ראמספלד חותך את הרשת הערבית לגזרים ("זו חבורת אנשים שלא בוחלת בעיוות המציאות כדי לגרום לאנשים להאמין במה שתואם את האינטרסים שלה") נראה שהוא בכלל מדבר על עצמו ועל אמריקה עצמה. בסופו של דבר מופצץ המשרד של אל ג'זירה בעיראק, עיתונאי נהרג, והביקורת נעצרת. דרך "קונטרול רום" נראות הרשתות האמריקאית בכלל, ופוקס בפרט, כמוטות לא פחות מהרשת הערבית הפופולרית.

      הציבור לא רוצה לדעת

      בצד השני של הסקאלה ניתן לשים סרט אחר שמשודר בימים אלו ביס דוקו, "מלחמת הדימויים". בז'אנר של "ההבדל הקטן" הקונספירטיבי, לוקח אותנו הקריין למסע שהוכן מראש: התקשורת, בניגוד לקלישאה, אינה שמאלנית, אלא רופסת בפני הממסד, ואף משמשת כשופר תעמולתי. הסרט ממעט לדון במלחמה בעיראק, ופוצח את הסקירה ההיסטורית של על הסיקור התקשורתי על המלחמות האמריקאיות מאז ויטנאם, אבל עובדה זו רק מדגישה כי הנושא הוא יום הכיפורים של התקשורת האמריקאית, שתמכה בעיוורון במלחמה בעיראק, פירסמה את כל שקרי ממשל בוש, ללא סינון וללא ביקורת, ושינעה את דעת הקהל לכיוון אותו רצה הממשל.

      הנקודות המעניינות שעולות מ"מלחמת הדימויים" רלבנטיות היום יותר מתמיד - סימון התקשורת כאויב אנטי פטריוטי, כגיס חמישי, כתוקע סכין בגב האומה, משום התעקשותם של העיתונאים להביא לידיעת הציבור פרטים לא מחמיאים מהשטח. אחרי כל כשלון מלחמתי לאורך ההיסטוריה, מקונן אחד המראויינים, מגיע חיפוש אחר שעיר לעזאזל. פוסט מלחמת העולם הראשונה אלו היו היהודים שתקעו סכין בגב הגרמני, ומווייטנאם זהו העיתונאי הקטן אכול השנאה העצמית. אצלנו במלחמת לבנון זה היה ערוץ 10. הסרט מצייר תמונה עגומה של פגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת, אך מאידך גם מתעלם מעובדה לא פחות חשובה – חוסר רצונו של הציבור לדעת. לפעמים אנחנו מעדיפים שייפו לנו את המציאות. רק שהמרחק בין כך לבין הפרופגנדה חסרת הבושה לפני מלחמת עיראק הוא כמרחק אותה מלחמה מסיום.

      הש.ג שוב אשם

      הדיכאון מגיע לשיאו ב"רוחות של אבו גאריב", שמביא את סיפורם של החיילים שנתבקשו לשמש כסוהרים בבית הכלא המסוכן בעיראק, ועלו לכותרות כשצצו תמונות בהן הם מתעללים בשבויים עיראקיים. הסרט מביא את סיפורם של ה-ש.ג עליהם הופל כל התיק, ומהר מאוד מתברר שאלו אינם שונים ממני ומכם (טוב, אולי רק ממני). הם אינם מפלצות, אלא קורבן של סדרת אירועים שהוציאה מהם את המפלצת שיש בכל בן אנוש. למשל, כשנשיא ארה"ב חתם על חוק שמאשר עינויים ומבטל את תוקפה של אמנת ז'נבה, פעולה שרק לפני עשור הייתה זוכה לגינוי נזעם לו הייתה ננקטת על ידי מדינה כגון סין או איראן, הוא שולח מסר לאותם סוהרים בדיוק. הרוחות שנושבות מהדוקומנטרי הזה הן של עצב עמוק. עצב על בחורינו המצוינים שהפכו טמאים, על אידיאלים חלולים שהתמלאו ברוע אנושי בנאלי. אובדן דרך כבר אמרנו?

      ז'וזה סרמאגו תיאר ב"על העיוורון" כיצד מראה העיניים הוא הוא הבסיס למוסר האנושי. נהרגו מאה פלסטינים בעזה, כולל נשים וילדים? לא נורא. אבל ילד אחד שותת דם אל מול המצלמות יכריח ממשלות להחליף מדיניות. זו גם הסיבה שסרטים דוקומנטריים שמביאים את החיילים, המפקדים, הפוליטיקאים, אנשי התקשורת והאזרחים – החבילה המלאה של המלחמה המודרנית – אל המסך הקטן משפעים כל כך. הם גם יוצרים מציאות, וגם מתארים אותה .

      דוגמה עוצמתית במיוחד מגיעה מ"אין לזה סוף", שם הסצנות שייחרטו בזכרון מגיעות ממצעד המתוסכלים, ולא ממצעד הפצועים. הבעת פניו של קולונל אמריקאי, שראה במו עיניו איך פירוק הבעת' ושחרור חצי מיליון חיילים עיראקים הורס את המדינה - כל זאת בידי פקיד מעונב שניסיונו בנושא זהה לניסיונו של כותב שורות אלה - מגלה את כל האמת שיש לגלות. "מה הם ציפו כששלחו הביתה חצי מיליון אנשים כועסים עם רובים?", הוא מאדים. הגמגום של הצד השני, מאידך, מייתר את הצורך במילים.

      בנוסף, צפייה בסרטים מסבירה היטב מדוע הצליחו שלושת המועמדים האחרונים לנשיאות להגיע לאן שהגיעו. ג'ון מקיין לא מתבייש לבקר בחריפות יוקדת את צ'ייני את בוש, הסיסמאות של אובמה על שינוי נשמעות אמיתיות יותר מאי פעם, וקלינטון מצטיירת כמישהי שיודעת מה היא עושה. למי מהשלושה שייבחר תהיה עבודת שיקום רבה, אבל נראה שגרוע יותר כבר לא יכול להיות.