פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם "Two Princes" של הספין דוקטורז. בואו להצביע

      לאחרונה כל מי ששומע שיר מחורבן ברדיו חש צורך עז להתקשר אלי ולומר משהו בסגנון "גבר, שמעתי עכשיו את 'Hands Up'. אתה חייב לכתוב על זה באסה-קלאסה". השיחה ממשיכה כשאני שואל את אותו בעל הברקה איפה בדיוק הדילמה, שכן "באסה או קלאסה" הוא לא מדור שעוסק במובן מאליו. זו הרי לא ממש חוכמה לנסח גליץ' מושחז על מודרן טוקינג, או להלל את הסמיתס. "באסה או קלאסה" הוא מדור שכל כולו עיסוק בתחום האפור, וניסיון לייצר שיח רב משתתפים (או טוקבקים) על הפופ בן זמננו, ואיך הוא נתפס בראי הזמן. לבחון מחדש, להחזיר כבוד אבוד ולפוצץ בלונים נפוחים יתר על המידה – הם הכללים שעומדים לנגד צוות המדור המורחב.

      ועדיין, לפעמים כדאי להידרש גם למובן מאליו, או למובן מאליו לכאורה, שלפתע נראה כאבחנה שאינה מובנת לכל. הנה, רק בשבוע שעבר ניגשה אלי בת-חורין נהדרת והציעה לי לכתוב על "Two Princes" של הספין דוקטורז. "אולי אין כאן דילמה גדולה, אבל בכל זאת אתה חייב להיזכר בשיר המעולה הזה". "מעולה?" עניתי לה משתומם. "וודאי שאין כאן דילמה, מדובר באחת הבאסות הגדולות של כל הזמנים" הטחתי בה בחזרה. "אתה יודע מה? כל הטוקבקיסטים צודקים", היא החזירה. "באמת אין לך טיפת טעם". אמרה, והשפריצה קטשופ על החולצה האהובה עלי.

      כתם או לא כתם (במכבסה אמרו לא להרים ידיים גם אחרי שלושה ניקויים יבשים), אני כאן בשביל להגן על הכבוד שלי. הבעיה עם "Two Princes" ועם הספין דוקטורז בכלל, היא מעטה הפסבדו-איכות שעטף אותם, והשאיר לא מעט אנשים – וביניהם אותה דובשנית – מבולבלים. הם שיחקו בלהיות גראנג'יים – לא התקלחו, לבשו כובעים מכוערים ומגוחכים, צילמו קליפים בשחור לבן והשתמשו בדיסטורשן, אלא שהכל אצלם היה על פני השטח בלבד, מסורס ומלאכותי. בעוד שמשאר השירים של הדוקטורים הצלחתי להתעלם, הרי ש"Two Princes" היה להיט גדול מדי, ולכן גם הדוקטרינה שלי עליו מבוססת יותר. כלומר, הוא מעלה בי חלחלה כה גדולה, עד כי אין לי ברירה אלא להיות מנומק, ולו עבור עצמי, לגביה.

      בעוד ההתחלה עם סולו התופים (שמזכיר מכל השירים שבעולם דווקא את ההתחלה של "טומי דה קאט" של פרימוס) עוד משאירה את המאזין באשליה חיובית בת 3 שניות, מגיע ההמשך ועושה חשק לאבד את השמיעה. זה התחיל עם הסולן בעל הכובע המטונף והמאגניב (היתה תקופה שבה ב"בברלי הילס 90210" החברים צילמו סדרה מוקומנטארית, ולברנדון, בעודו נוסע על אופניים בתוך חדר המגורים, היה כובע דומה), והקול המעיק והמתחנחן שלו. גם הגיטרות הכאילו רועשות, התופים הכאילו Fאנקיים והטקסט הכאילו לוזרי קיצרו את סף העצבים, וזה עוד לפני שנדרשנו לשני האלמנטים האחרים שהופכים את "Two Princes" לבלתי נסבל, ואני לא מתכוון לעובדה שהוא היה השיר הסוגר של ה"קומדי סטור" (מה שלבדו אמור להספיק על מנת להכתירו כבאסה).

      הבעיה העיקרית שלי עם השיר היא ה"Just go ahead now" הסתום, שמגיע אחרי כל שורה, כמו איזו מן התחכמות אלגנטית, אבל מעיק כמו שריטת ציפורן על לוח, גם ברמה הטקסטואלית, שמורידה מרמת המחויבות של שברון הלב שמתיימר להיות מוצג כאן, אבל בעיקר במישור המלודי, שהוא פשוט בלתי נסבל. האספקט השני שבו השיר הזה – שוב, הן ברובד הטקסטואלי והן בזה המלודי – הוא חתיכת אשפה, זה הסי-פארט שמלווה בברייק תופים ושירה על גבול הראפ, עם המלים "Marry him, or marry me". כן הבנו, יש כאן בחורה שמתלבטת בין שני בחורים; אחד באמת אוהב אותה ולשני יש כסף. אחרי שיר כזה, אם אני הייתי אותה בחורה, בלי לחשוב פעמיים הייתי הולך על זה עם הכסף ודואג גם לצו הרחקה, שיימנע ממני לשמוע את הזוועה הזו. עכשיו תעזוב אותי בשקט ותן לשמוע את "אלקו" של יהודה פוליקר, שמציג את אותה דילמה אבל בצורה הרבה יותר אלגנטית.

      ספין דוקטורז, " Two Princes" – באסה