בסיסטית מחפשת להקה: סופרגראס

עד כמה שזה מבאס להגיד את זה, את אלבום הבכורה של סופרגראס, "I Should Coco", שיצא בשיא ימי הבריטפופ העליזים, כבר מזמן אי אפשר לשמוע. לא יודעת מה אתכם, אבל אני נכנסת היום ללחץ משירים עולצים יתר על המידה, ולא בדיוק מבינה מה אנשים חשבו לעצמם בניינטיז. לא רק סופרגראס או, נגיד, הספייס גירלס, אלא גם אנחנו. ובדיעבד, מכל כיוון שלא מסתכלים על זה, אופוריית הניו-לייבור של האנגלים או אופוריית אוסלו שלנו הם לא צידוקים מספיקים לקיומו של שיר כמו "Mansize Rooster" .

זה לא שסופרגראס לא היו חמודים ומוכשרים בנעוריהם, וזה לא שהם היו טמבלים שלקחו את השמחה המוגזמת של עצמם ברצינות - הכל תמיד נעשה בקריצה - אבל עדיין קשה לומר ששיר כמו "Alright" עובר את מבחן הזמן. זה בסדר, כי סופרגראס לא נתקעו שם. הסולן גאז קומבס אמנם לא גילח את הפאות מונגו ג'רי שלו מאז הבגרויות, אבל סופרגראס הלכו קדימה ומעולם לא הביטו לאחור. האלבום השני, "In it for the Money", היה הרבה יותר טוב מהראשון, וגם אם הקריירה שלהם לא הייתה בסימן עלייה תמידית - לא מבחינה איכותית ולא מבחינה מסחרית - הם הוציאו עד היום כמות נאה של תקליטים טובים (יותר או פחות) וסינגלים מעולים. מה עוד ניתן לבקש?

אז מסתבר שניתן לבקש עוד, וסופרגראס אפילו נענו לבקשה. באלבומם האחרון, "Road to Rouen", היה נראה שהם "התבגרו" (סלחו לי על המילה). התקליט השקט ונטול הלהיטים הזה, שלא נמאס אחרי פעמיים וחצי, אלא רק השתבח משמיעה לשמיעה, סימן את ההפיכה של סופרגראס מלהקת סינגלים ללהקת אלבומים. זה באמת היה צעד מרשים אל עבר השיבה הטובה.

עכשיו אני לא יודעת אם כל מה שקרה אחר כך היה מתוכנן, אבל כנראה שהבוקינג בבית גיל הזהב נעשה מוקדם מדי. סופרגראס מודל 2008 יורקים מוחטה רצינית בפניה של ההתבגרות המכובדת וחוזרים לקומבינציה הנצחית של רוקנרול ורוח שטות. ואם ניק קייב ממרום שנותיו יכול לחזור לשם, אז למה לא החבורה העליזה מאוקספורד?

הסיפור הוא כזה: בסוף הקיץ שעבר הלך מיק קווין, הבאסיסט של סופרגראס, בשנתו. הוא נפל מחלון בקומה הראשונה, שבר כמה עצמות ונאלץ לשבות מפעילות במשך כמה חודשים. קצת לא נעים, אבל נראה שבזמן שקווין היה תקוע בפיזיותרפיה, גאז קומבס והמתופף דני גופי עשו חיים משוגעים. השניים המציאו לסופרגראס אלטר-אגו-להקתי הומוריסטי בשם Diamond Hoo Ha Men, שחבריו הם דיוק דיימונד (קומבס) ורנדי הו-הא (גופי). הצמד, שהמציא לעצמו סיפר רקע הומואי בשביל הצחוקים, יצא לסיבוב הופעות סמי-סודי במועדונים קטנים באנגליה תחת השם החדש. בהופעות השניים לבשו חליפות אלביס המאוחר, עשו קאברים מצחיקים, גופי דפק בתופים כמו קית מון וקומבס עשה סולואים על הגיטרה, כשאת הסגנון של Diamond Hoo Ha Men הם מגדירים כגלאנג', שזה - ניחשתם נכונה - שילוב בין גלאם לגראנג'.

הצמד פתח עמוד מייספייס, בו ניתן לקרוא את הביוגרפיה הפיקטיבית המשעשעת שלהם וגם לשמוע את הביצוע שלהם ל"Beat It" של מייקל ג'קסון, והצחוקים חדרו בסופו של דבר גם לאלבום החדש של סופרגראס. לא ברור מה מיק חשב כשהוא חזר לאיתנו, אבל החברים אותם פגש בשובו לאולפן לא היו אותם חברים שהכיר לפני שעף מהחלון. למרבה השמחה הוא הצליח לחדור מבעד למסך הבדיחות הפרטיות ולהשתלב בחזרה בלהקתו לסיום הקלטת האלבום השישי של סופרגראס, שהוא מעין מחווה להתקף הדחקות של גאז ודני ועל כן נושא את השם "Diamond Hoo Ha".

השיר הפותח את האלבום, "Diamond Hoo Ha Man", שהוא גם הסינגל הראשון, נשמע כמו הווייט סטרייפס, כשאפשר להשבע שהבייס-דראם היציב והישר של דני מגיע מרגלה של מג ווייט. השיר השני, "Bad Blood", שהוא גם הסינגל השני, מזכיר את איגי פופ. חלק מהאלבום הוקלט באולפני האנזה המיתולוגיים בברלין, מה שניכר בשירים כמו "Bad Blood" , "Rebel In You" או "Butterfly", שמשחזרים את הגלאם המחוספס של בואי ואיגי בתקופת ברלין. האלבום כולו הוא אלבום רוקנרול גלאמי עם גיטרות כבדות וזפליניות וקלידים מקפיצים.

לשירים השקטים של האלבום הקודם לא נשאר זכר בחדש. "Whiskey & Green Tea" הוא שיר מטאל סבנטיזי עם נגיעות סיניות (זה לא בדיוק "צ'יינה טאון" של תי'ן ליזי, אבל זה נחמד), בעוד ש"Rough Knuckles" הוא סבנטיזי מכיוון קצת אחר, עם סאונדים מג'נונים ובאס Fאנקי. וגם בשירים הלא מסיבתיים, סופרגראס שומרים על כובד סבנטיזי. אינטרו הפסנתר של "When I Needed You" - השיר המלנכולי היחיד באלבום וגם השיר הכי יפה בו - מזכיר את "Rhiannon" של פליטווד מק מ-76'. ומכיוון שאף אלבום של סופרגראס הוא לא שלם בלי שיר קיץ קלאסי, מציע האלבום החדש את "Ghost of a Friend", שהוא קומבינציה מוזרה: הבתים הם של שיר קיץ קליפורני (וכל מה שה-Thrills חלמו להיות), והפזמון פתאום הופך למחווה מצחיקה לבוב דילן.

האלבום החדש של סופרגראס הוא אלבום שמח, אבל לא שמח שבא להקיא כמו הראשון. וגם אם כתיבת השירים היא לא מדהימה בכל השירים, שמחת החיים וחדוות הרוקנרול יותר ממפצה על כך. אני מציעה שמישהו ידחוף את אלכס ג'יימס מבלר מהחלון, אולי משהו יזוז גם שם.

סופרגראס, "Diamond Hoo Ha" (הליקון)