האמן 17: טליה קרדו

התערוכה “Basic Nature” של טליה קרדו, נפתחת במוצאי שבת, 5 באפריל, בלבונטין 7, תל אביב

הבחירה בשם הזה קשורה בכפל המשמעות: גם אופי בסיסי וגם טבע בסיסי. העבודות מדברות על איזשהו טבע, נוף, אבל הן לא ריאליסטיות.




.

יהודית סספורטס – כל עבודות היער שלה; מיכל הלפמן – תפישת החלל; וגם פול מקארתי – יותר בתוכן מאשר באופן העשיה. בקולנוע – דייויד לינץ'.



.

יש קו דק בין עבודה טובה לגרועה. אני אישית מאוד אוהבת עשייה – עבודות שתהליך ההכנה שלהן מורכב וקשה. חמרים תעשייתיים מאוד מרשימים אותי.



.

אני פחות אוהבת עבודות שהן "קלילות" בעשייה שלהן, דברים שהם מאוד מינימליים או עבודות קונספטואליות שצריך לקרוא הרבה טקסט כדי ליהנות מהם.




.

מישהו שמעריך אמנות, לא חייב להיות מהתחום. עוד לא קיבלתי תגובות על העבודות שלי מצופה אקראי שלא קשור לתחום, ואני מאוד רוצה תגובה כזאת. לכן להציג תערוכה בלבונטין שבע זה מאוד מרענן עבורי. לא בכל בר הייתי מציגה עבודות, אבל בלבונטין יש קהל ארטיסטי מהרבה תחומים שונים.

העולם של הגלריות מאוד קטן, אני בעד אירועים שבהם האמנות נמצאת ברחוב, כמו הביאנלה בהרצליה, או פתיחת עונת התערוכות, כשמסתובבים הרבה אנשים בחוץ. אני לא מאמינה בלהתאמץ – אני רוצה שהעבודות יוכלו לפגוש את הקהל הרחב.

"אמרו לי פעם שהעבודות שלי משדרות אימה מתוקה", מספרת טליה קרדו. אחת העבודות שלה מתארת היטב את האבחנה הזו – פסל גבוה של קרטיב לבן הבוקע ממצע זפת, שהוצג בתערוכת הסיום של בוגרי בצלאל). הפסל, "אנדרטה לחופש הגדול", כפי שקרדו מכנה אותה באופן לא רשמי, הוא נקודת השיא בתהליך שעברה קרדו בתקופת הלימודים.

"כל העבודות שלי עוסקות באובדן של משהו", היא אומרת בנסיון למצוא חוט מקשר בין העבודות שלה, שנראות לכאורה שונות מאוד זו מזו – רישומים פיגורטיביים, עבודות צורניות שנעשו על משטח מראה, פסלים, ועבודות נייר שהיא מאפיינת כ"טראשיות". סיפור האובדן שנמצא ברקע הוא המניע הנסתר לחלק ניכר מהעבודות, אבל נשאר אניגמטי. דמויות הנשים הצעירות שמביטות על הצופה במבט קשה מעידות על כך: שתים מהנשים/נערות אוחזות תצלום של אהוב או קרוב, ומאזכרות באופן עדין את הקשר בין צילום להקפאת רגע שלא ישוב, להזדקנות, ולמוות. דמות נשית שלישית מצהירה באופן בוטה על הכוונה: היא מחזיקה עורב מת, והמבט שלה הוא הנוקשה ביותר.

סדרת עבודות נוספת מתחקה אחרי קווי מתאר של יער. מקורו של היער בצילומים שצילמה קרדו בטנסי, ובהתאמה לצילום היא בצעה חיתוך בטפטים והדביקה אותם על מראה. העצים עשויים מטפט, ואזור השמיים חושף במלואו את המראה. "כאילו הצופה נמצא בתוך יער ורואה את ההשתקפות של עצמו", מסבירה קרדו.

היא בוחרת להתרחק מהאירוע שנמצא תמיד ברקע, "לא להסגיר". הבחירה לעסוק בנופים ולא באנשים היא חלק מהאסטרטגיה: "עבודות המראה שונות מהעבודות הקודמות – הן מאפשרות לי גם עיסוק בנשגב. עבודות המראה ובמיוחד פסל הקרטיב הן יותר אסתטיות, פחות סיפוריות".

בתערוכה הנוכחית בלבונטין 7 העבודות יתלו קרוב מאוד לקהל שבא לשתות: "אי אפשר להתחמק מהעבודות". לתערוכה בחרה לצור עבודות חדשות, חלקן דומות לעבודות קודמות וחלקן גרפיות יותר, "יש בהן משהו יותר טראשי, שמתאים לבר". בהזמנה לתערוכה מופיע רישום גס של ציפור מעוכה, אותה תוחם ומגדיר קו ורוד ומשפריץ, בדומה לקומיקס. "אחי, שעוסק באנימציה, קרא לזה roadkill – כמו ציפור שנמעכה על הכביש. זה הומוריסטי".

המעבר מהעורב השחור והחמור לציפור המעוכה בשובבות לא מחייבת, מעיד על היכולת שלה לא רק להתאמץ להפגין פוקר-פייס לנוכח אבדן שמעסיק אותה כאדם וכאמנית, אלא על היכולת שלה לספר עליו בדיחה.