נו באמת

"בונד סיפר את הסיפור במונחים פשוטים, עם אנשים טובים ואנשים רעים, כמו סיפור הרפתקאות מתוך ספר".

את הסיפור הנזכר למעלה מספר ג'יימס בונד לנערתו האניצ'ייל ריידר, בזמן שהם נמלטים מעושי דברו של ד"ר נו המפלצתי. הוא משחזר את עלילת הרומן עד לנקודה שבה נפגשו הסוכן החשאי והנערה הפראית. כמו בונד, גם איאן פלמינג כתב את "ד"ר נו" במונחים פשוטים, עם אנשים טובים ואנשים רעים. בונד הוא איש טוב מאד – נאה, אתלטי, מקסים ונחוש. ד"ר נו הוא איש רע מאד – גופו שונה לבלי היכר על ידי ניתוחים, ידיו ידי צבת ועיניו אפלות כמו בור ללא תחתית. כמו תמיד כשמדובר במוצרי צריכה נחותים – ו"ד"ר נו" הוא מוצר כל-כך נחות שלא ברור מדוע טרחה ההוצאה לבזבז על הדפסתו עצים יקרים – הטובים נבדלים מהרעים, ראשית חוכמה, במראם החיצוני. הקוראים המלומדים מכירים בוודאי את שיגיונות הפרנולוגיה, אותו פסבדו-מדע שהתיימר לאבחן את תכונות האופי של הנבדק על פי גבשושיות גוגלתו. ספרים כמו "ד"ר נו" הם מבוא למדע מדויק הרבה יותר: קלסתרולוגיה, המדע המקיש תכונות אופי מתיאור תווי הפנים. מסתבר שככל שפניך אקזוטיים יותר, למשל, סביר להניח שליבך שחור יותר. ואף על פי שהשכל הישר מתקומם, עמוק בפנים אתה יודע שאין טעם להתווכח עם ממצאים מדעיים.

"ד"ר נו" מתרחש אי אז בין סוף מלחמת העולם השנייה ו-1958, שנת פרסומו. הימים ימי המלחמה הקרה, ובמקביל, תהליך הדה-קולוניזציה עושה שמות באימפריה הבריטית האומללה. סוכן הוד-מעלתה ג'יימס בונד מוזעק לג'מייקה, שבאותם ימים עדיין נשלטה על ידי הבריטים, כדי לעקוב אחרי מעשיו המפוקפקים של ד"ר נו, היושב באי מבודד ומבוצר היטב. אליו מצטרפים קוורל, דייג מקומי מפגר-למחצה, והאני ריידר הנזכרת למעלה, שמתוקף היותה אישה גם היא מפגרת-למחצה (אבל חרמנית אש). אין טעם להשחית מילים נוספות על הספר המחורבן הזה, אבל יש טעם רב בניסיון להבין מדוע הוא הצליח כל-כך.

שוו בנפשיכם, אם כן, כי אתם בריטים החיים בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. ממלחמת העולם השנייה נחלצתם בשן ועין. האימפריה שלכם, זו שהשמש לעולם אינה שוקעת בה, הולכת ומתפוררת, והילידים מסרבים להכיר טובה על הטרחה שטרחתם עבורם. גרוע מכך, הילידים באים לגור אצלכם בשכונה! בכל אשר אתם פונים, קלסתרונים זרים נועצים בכם מבט מתריס: שחורים ואסייתים ומולאטים, מוסלמים והינדים וראסטאפרים, וכל אחד מהם נושא עימו שובל מבלבל ומתועב של מנהגים שונים ומשונים. כאן נכנס לתמונה ג'יימס בונד. בונד, לפחות ב"ד"ר נו", הוא המעצור האחרון נגד פלישת הברברים מן המושבות אל האימפריה הבריטית. הוא דואג לכך שיידעו הילידים את מקומם הטבעי – שם – ולא ינסו, כמו ד"ר נו, לקפוץ מעל הפופיק.

תוך שהוא מגן על טוהר הגזע הלבן, פלמינג מצליח לתת צורה אנושית לאחד הפחדים הכי עמוקים של אימפריות במיל': שעטנז. לא מספיק שהילידים גרים בינינו, הם גם מתערבבים בנו! ד"ר נו, למשל, הוא בן-תערובת סיני-גרמני. לא צריך להתעמק בשאלה מדוע נבחרו דווקא שתי האומות הללו להוליד מתוכן את הדוקטור המרושע. ועושי דברו? כושים-סינים, שילוב מבחיל מאין כמוהו של טמטום, עגבנות וכוח חייתי. אפילו לנערת בונד, שכמו טרזן נולדה למשפחה לבנה אבל גודלה על-ידי כושים (גורל גרוע כמעט כמו לגדול אצל זאבים) יש אף שבור, אות קין המסמל את שהותה בקרב עממים נחותים. בונד מבטיח לממן לה ניתוח באמריקה, מושבה הנוכחי של הציוויליזציה הלבנה (יש בכלל ציוויליזציה אחרת?). אני מוכן להתערב שברגע שהיא תנחת בארצות-הברית, כוחה המטיב של הדמוקרטיה יפעל מיד ואפה יתיישר מעצמו.

בונד, אם כן, הוא סמל לקולוניאליזם הרחום של הבריטים: נע ונד לו בעולם ודואג שאף אחד, לא המקומיים ולא הרוסים, יינגס בישבנה המצומק של האימפריה. אבל בונד לא היה הופך לסיפור הצלחה אמריקני אם היה בסך הכל פנטזיה על כיבוש נאור. הרי בונד הוא נוגדן אנטי-סובייטי משובח; לא משום שהוא מחסל רוסים על ימין ועל שמאל, אלא משום שהוא עונד בגאווה את המותגים שמאפיינים אותו. בונד, אם תרצו, הוא כמו אותן מכוניות מרוץ שכל סנטימטר שלהן מכוסה בפרסומות. למעשה, אם לוקחים בחשבון שהמון שחקנים גילמו את בונד והמון מחברים כתבו אותו (פלמינג היה הראשון אבל בהחלט לא האחרון), הדבר היחיד שנשאר קבוע אצל בונד, המהות שלו, הם המותגים: האסטון-מרטין, המרטיני, אקדח הוולתר, הגאג'דטים. בונד הוא מטא-מותג, מותג שמורכב ממותגים אחרים. וזו המכה הניצחת שמסב בונד לסובייטים – במקום פילוסופיית השחרור המרקסיסטית המבקשת להציל את האדם מן השעבוד לרכוש, בונד מוכיח לעולם שאין שום מהות אנושית מאחורי הרכוש – שאנחנו סך כל המוצרים שקנינו. אם הפילוסופיה הזו לבדה לא הפילה לבדה את הגוש המזרחי, קיראו לי ריאקציונר בורגני והגלו אותי לסיביר.

אולם אף על פי ש"ד"ר נו" הוא ספר דוחה, מבחיל, מרגיז, מקומם, פשטני, ברוטלי ופורנוגרפי למחצה, הוא הותיר אותי עם תחושת התרוממות רוח. לא עקב תכונותיו הספרותיות חלילה, אלא משום שבימינו אלה מאד לא סביר שאפשר יהיה לפרסם ספר כזה. הגזענות והסקסיזם לא פסו מן העולם, אבל היוצרים העדכניים של בונד צריכים לעבוד קשה יותר על מנת להסוות אותם. בונד של היום הוא טיפוס הרבה יותר נחנחי, שלא לומר ג'ובניקי, מאחיו הגדולים. ואם התקינות הפוליטית, על כל מגרעותיה, הצליחה לסרס משהו את זקפתו האדירה של סוכן הוד-מעלתה ג'יימס בלאדי בונד, אז אולי אפשר עדיין להאמין שהאנושות מתקדמת לקראת עתיד טוב יותר, נטול בבונים עם אקדחים.


"ד"ר נו" – איאן פלמינג; מאנגלית: אסף כהן; הוצאת פן וידיעות ספרים