סטריאוגאם כבר מזמן הפך להרבה יותר מעוד בלוג ענקי או מאתר מוזיקה פופולרי. בימינו, הוא מגרד לפיצ'פורק מלמטה, מנסה לתפוס לו נתח מטווח ההשפעה הכה רחב שלו; כבר לא נדיר למצוא בו בכורות של סינגלים או קליפים, וגם סתם ידיעות מעולם האינדי יכולות להתפרסם בו לפני שהן מגיעות לכל מקום אחר.
כנראה שהאנשים שמאחורי סטריאוגאם יודעים מה הם שווים, ובכדי לתת לעצמם טפיחה על השכם (ובשביל לתת כבוד לביורק, כמובן) הם הרימו את הפרוייקט "Enjoyed: A Tribute To Post" - אוסף מחווה ל-"Post", האלבום הכל כך מדהים והמשפיע שיצא לפני 13 שנה והזכיר למיינסטרים איך עושים ניסיונות במוזיקה, מחדשים ומעניינים, ובכל זאת מצליחים להגיע להמונים.
הפרוייקט (החינמי!) מכיל גרסאות כיסוי לכל השירים מתוך "Post", לפי הסדר המקורי של האלבום ובחסות מיטב אומני האינדי של הרגע. כשאני אומר "הרגע" אני לא מתכוון לחשודים המיידיים שבדרך כלל מופיעים באלבומים מסוג זה (אין טעם להיכנס לשמות - אתם מכירים את אמני השוליים הענקיים האלו שתקועים בכל חור); כיאה למי שרוצים להכתיב סדר יום, סטריאוגאם באמת יצאו מגדרם והביאו את האומנים שנמצאים בשיאם, או בתחילת פריצתם והתוצאה משובחת ועדכנית בהתאם.
זה לא שהגרסאות שניתנו כאן בהכרח עולות על המקור - הישג שכזה הוא משהו שקצת קשה לי לדמיין - אולי כי זו משימה כמעט בלתי אפשרית ואולי כי אני קשור באופן רגשי מדי לאופן ההגשה של ביורק. המטרה כאן היא לא להרוג את המלכה ואפילו לא לנסות להתעלות עליה, אלא לתת לכל אומן לפרש בדרך המקורית שלו את הקלאסיקה שהוא קיבל, ולהבליט דרכה את הייחודיות שלו בנוף האינדי של 2008. רוב היוצרים שבאוסף גם הצליחו לעשות זאת.
הלאיירס פותחים את הליין אפ, עם קאבר גרנדיוזי וכבד למדי ל-"Army Of Me" ומראים לכולם איך העולם יראה אם תיפול פצצת אטום על איסלנד; High Places מציגים את ההפקה הטובה ביותר שלהם עד היום, כשהם לוקחים את "The Modern Things" לכיוונים האווריריים והאיכשהו-קופצניים שלהם; No Age מוכיחים שוב שבתוך כל הדיסטורשנים והנויז שהם זורקים לאוויר, תמיד מסתתרת לה מלודיה כובשת, רק כשמדובר ב-"It's Oh So Quiet" יודעים מה לחפש, אז קל יותר למצוא אותה; אטלס סאונד הפכו את "Headphones" לשיר שעטוף בכל כך הרבה פסטורליות, עד שכמעט ואי אפשר לזהות אותו; שיו שיו גרמו ל-"Isobel" להישמע כמו עוד אחד מהקטעים המצוינים שלהם; El Guincho הצליחו גם כאן לעשות מה שהם הכי טובים בו - לחקות את התקופה המוקדמת של אנימל קולקטיב, ובמקרה הזה הקורבן הוא "Cover Me"; וגם פיינל פנטזי, Evangelicals ודירטי פרוג'קטורס דאגו להשאיר חותם.
כפי שבטח הבנתם, האוסף המלא אינו מיועד רק למעריצים של ביורק - הוא מתאים לכל מי שיש לו את סטריאוגאם בבוקמארקס או בקורא ה-RSS שלו. תורידו, זה לא עולה שקל וזה שווה כל דקת גלישה.
אמנים שונים, "Stereogum Presents... Enjoyed: A Tribute To Bjork's Post"
(stereogum.com)
עוד בוואלה!
מופאט שואו
האלבום החדש של איידן ג'ון מופאט, "I Can Hear Your Heart" הוא הדבר הכי מעניין, מטריד, שונה ומרגש ששמעתי מזה חודשים. הסיבה שהוא הפסיד לאוסף של סטריאוגאם במרוץ אחר האייטם הראשי של המדור, היא פשוטה: אלבום שכזה לא יכול להיות במרכז. הוא נידון לחיים של אאוטסיידריות, לבידוד, לחוסר הכרה. לא אני, וואלה! תרבות, או שום דבר אחר בעולם יצילו אותו מהמציאות הזו. זה הגורל של אלבומים שמצליחים באמת להיכנס לנפש של מישהו ולשפוך את כל המחשבות הנוראיות ביותר שלו על השולחן. זה בכלל לא משנה שיש בו גם רגעים עדינים ומלטפים, כי קשה למצוא אותם בתוך כל הטינופת האנושית הזו.
מופאט, למי שלא יודע, היה הסולן של Arab Strap, הלהקה הסקוטית המעולה שהתפרקה בשנת 2006 והשאירה מאחורי כמה יצירות מקסימות ומרגשות במבטא סקוטי כבד. מאז הפירוק, שני חברי הלהקה הראשיים, מופאט ומלקולם מידלטון, הוציאו אלבומי סולו (ואני מוכן לתת הרבה כסף למי שיסביר לי את ההבדל בקול השירה שלהם) - מופאט חטף את השם L. Pierre ומידלטון השתמש בשם הלידה שלו (האלבום השני שלו, שיצא השנה, משובח למדי).
עכשיו גם מופאט עבר לשם האמיתי שלו, ואפילו הוסיף את השם אמצעי - גם בכדי שלא יהיה ספק במי מדובר וגם בכדי להדגיש שהאלבום הזה הוא חתיכת יצירה אישית, שמישהו צריך לעמוד מאחוריה במלוא הדרו, או לפחות להיות שם כשהתביעה מגיעה ומאשימה בשימוש יתר בגסויות על אלבום שאינו היפ-הופ.
אז מה בעצם כל כך מיוחד פה? הכל. המבנה, הטקסטים, ההגשה. יש כאן 24 קטעים: אחד שהוא קאבר ל-"Hungry Heart" של ברוס ספרינגסטין (זה גם השיר היחיד שמופאט באמת שר בו), אחד שהוא סיפור נטול מוזיקה בן יותר מעשר דקות (ואני ממליץ לכם להאזין לו תוך כדי מעקב עיקש אחרי המילים והפרטים הקטנים), ו-22 קטעים קצרצרים שביחד תופסים 24 דקות - אלו הם בדיוק הקטעים שיקרעו אתכם מבפנים וישאירו אתכם עם ליטרים של מחשבות.
מדובר באוסף של שירים וסיפורים קצרים, שאותם מופאט מקריא - עם המבטא ה"טריינספוטינג" שלו - על גבי קטעי מוזיקה מגוונים משלל סגנונות - פולק, נוייז, אמביינט, הדים שונים, ולס, ועוד. המכנה המשותף של המוזיקה, מלבד קולו של מופאט, היא אווירת הלואו פיי הקשה שיוצאת ממנה ותמיד מלווה בהיס.
אבל מה שתשימו לב אליו בעיקר זה הטקסטים, שמפוצצים בסקס, מחשבות פנימיות, תהיות מטופשות והתנשאות שמהולה בגועל עצמי. בשיר הנושא למשל, מופאט מספר בפרטי פרטים על לילה של סקס שהעביר עם מי שהיא לא החברה שלו. כשהוא חזר הביתה, חברה שלו כבר ישנה, אז הוא נכנס בעדינות למיטה ואז היא חיבקה אותו, ובקול חצי יושן, אמרה לו "אני יכולה לשמוע את הלב שלך". מצמרר.
אבל לא הכל כל כך כבד על הנפש. ב-"Nothing in Common" למשל, מופאט מספר על מישהי שהוא לא מצליח להתחבר אליה - "דיברנו על מוזיקה ותקליטים / אבל כל שיר שניגנת לי היה חרא". בסופו של דבר, התברר ששניהם מסכימים ש"גריז" הוא אחלה סרט, ואז איידן מעביר אותנו לקטע אחר, בו הוא שואל שאלות בסגנון "איך זה עבד בשביל סנדי ודני?/ האם היא הפכה לפרה/ האם הוא הפך למתרומם"?
את שאר הסיפורים של מופאט, אני לא אגלה לכם - למרות שאני מת לעשות כך. אתם תקבלו את החוויה המלאה רק אם תשיגו את האלבום ותתבודדו איתו עם אוזניות. זה אחד מהאלבומים האלו שפשוט לא יעבדו במערכת קולנוע ביתית ואפילו לא בטרנזיסטור מעופש. הדרך היחידה לעבור את זה באופן שבו תקבלו משהו יהיה אם זה יכנס לכם ישירות למוח, דרך חוטים שמחוברים לאוזן. נדיר.
איידן ג'ון מופאט, "I Can Hear Your Heart"
(Chemikal Underground)