פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקופסה השחורה

      מדוע שוב נדרש אסף גברון לדבר על הסופרנוס? כי זה מה שעושים כשמישהו קרוב הולך לעולמו - זוכרים אותו, חוזרים אליו

      תזכירו לי מה זה?

      כל מה שצריך להיכתב, נכתב כבר על הסופרנוס (וגם הרבה שלא). לתזכורת נסו את יומני הסופרנוס כאן בוואלה! או את המאמר התמציתי והמדויק הזה מהניו-יורק טיימס, שפורסם ערב עליית חצי העונה האחרונה בשנה שעברה. אפילו אני כתבתי כבר על הסופרנוס. הנה, אני אגנוב מעצמי כמה משפטים:
      "הסופרנוס ועמוק באדמה הן מגדלי התאומים של סדרות הטלוויזיה בעשור הנוכחי ובכלל. סופרנוס, בגלל הדרך המורכבת שבה היא עוסקת ברוע ואלימות, באהבה, במשפחה, בבלבול של העולם המודרני והערכים הישנים. בגלל המשחק והכתיבה וההומור. עמוק באדמה, בגלל הדרך המורכבת שבה היא עוסקת במוות, באהבה, במשפחה, בעולם המודרני והדור המבולבל שהוא יוצר. בגלל המשחק והכתיבה והצילום והמוזיקה. הן האמנות הכי טובה שנעשה בשנים האחרונות, בכל התחומים.

      כולנו יודעים מה קורה למגדלי התאומים בסוף. עמוק באדמה הוא המגדל הצפוני, והוא כבר קרס, בעונה אחרונה מהממת, מטרידה, עצובה. אני צופה עכשיו בעונה השישית של הסופרנוס ואפשר לומר שהמטוס פגע בבניין והוא מתחיל לבעור. זו העונה הלפני האחרונה, ועונה אחרונה קצרה תשודר בעוד שנה. חוויה מענגת ומייסרת באותו הזמן, כי הסוף מתקרב."

      אופס, הנה משפט שכדאי לחשוב עליו פעמיים: "האמנות הכי טובה שנעשתה בשנים האחרונות, בכל התחומים". ובכל זאת, גם אם המשפט מוגזם, או לא מדויק, עצם העובדה שהוא נכתב על סדרת טלוויזיה, עצם העובדה שזה לא מביך אותי לצטט אותו, עצם העובדה שאני חוזר אליו ועוסק בו, אומרת הכל על המהפכה של הסופרנוס.

      תמיד יש מה לגלות

      אז מה קורה עכשיו, למה אנחנו שוב כאן, ושוב עם הסופרנוס? נו, כי זה מה שעושים כשמישהו קרוב הולך לעולמו. חושבים עליו, זוכרים אותו, חוזרים אליו. זה השכול: אזכרות, הספדים, גילויי מצבות והקמת אנדרטאות. והפעם, קצת פחות משנה אחרי שהמסך החשיך, אנחנו עם קופסה שחורה שנראית כמו ארון קבורה, ומכילה בתוכה 28 דיסקים שבתוכם 86 פרקי הסופרנוס. כמה מחשבות שעוברות לך בראש בזמן שאתה פותח את קופסה, שולף את המארזים, מחליק את השרוולים, לוחץ על כפתורי הפלסטיק ומשחרר את הדיסקים, בוחר אחד ומשנע אותו פנימה לקרבי המכשיר:

      איך העיצוב השתנה מעונה עונה – מתמונת ניינטיז לא מתוחכמת ומלאת קלישאות בעונה הראשונה (טוני בתנוחה ערסית ושעון זהב, כריס ופולי מאפיונרים צעצוע, ד"ר מלפי כהתגלמות הפסיכיאטרית), ועד העיצובים המתוחכמים, הארטיים, האפלים של העונות האחרונות (ובחצי העונה האחרונה זה רק טוני בשחור לבן דכאוני עם פסל החירות ברקע).

      איך האנשים השתנו מעונה לעונה, בראשם אייג'יי שהפך מסופגניה נפוחה בת עשר לגבר רזה ועצבני, ומדו שהתחילה כמיס פיגי טינאייג'רית והפכה ליפהפיית הנילוס המערבי. וקו השיער ההולך ונסוג של טוני והכרס ההולכת וגדלה שלו. והתסרוקות של כרמלה. והבטחון ההולך וגובר של כריס. שמונה שנים זה הרבה זמן.

      איך העונה החמישית היא המדהימה ביותר. והחצי הראשון של השישית החלשה ביותר. ואיזה מבריק הפרק הראשון – באחת התוספות, סרטון אחורי הקלעים שצולם ממש בהתחלה, השחקנים מתראיינים ופולטים את הקלישאות הרגילות על כמה הם שמחים לשחק בסדרה הזו, ואתה קולט בעיניים שלהם שאין להם עדיין מושג לאיזה דבר גדול, משנה קריירה וחיים הם נכנסו. ויחד עם זה, בפרק הראשון יש כבר את הכל – החיבוק הבלתי נפרד של דרמה והומור (התקף הפניקה הראשון של טוני ליד המנגל שמתפוצץ), הקיצוניות, האנושיות, המשחק, הצילום. זה מפתיע. ואיזה מרגש ומופלא הפרק האחרון, עם המתח שמתפקע מכל רגע והקצוות הפרומים ותיאוריות הקונספירציה שהותיר מאחוריו.

      איך תמיד הגיור לעברית מצליח להתקלקל – המקום היחיד בכל המארז שבו יש עברית הוא ההדפסה על הדיסקים עצמם. אבל רק על חלק מהדיסקים יש פירוט מה כולל הדיסק. ודיסק אחד בכלל הגיע כסוף משני צדדיו (אבל עובד). ואיכות ההדפסה על הדיסק מאוד בולטת בנחיתותה לעומת איכות ההדפסה של הקופסה, מארזי העונות והחוברות.

      איך תמיד כיף לגלות דברים חדשים, ונראה שתמיד יש מה לגלות. למשל שמייקל אימפריולי (כריס) באמת כתב תסריטים לסדרה, מה שמאיר את קו העלילה של כריס כתסריטאי כושל באור חדש; או שבוב דילן הקליט שיר במיוחד לפסקול; או שהבת של דיוויד צ'ייס משתתפת בפרק הפתיחה ובפרק הסיום, כחברה של מדו.

      התוספת שתופסת

      התוספות לא מאוד מרשימות בסך הכל. בכל עונה יש שניים-שלושה פרקים שמצורפים להם ערוצי אודיו, עם שחקנים או תסריטאים או במאים או יוצר הסדרה, דיוויד צ'ייס. חוץ מהפרק הראשון, עם צ'ייס עצמו (משפט יפה לדוגמה – "רוב הדברים שהדמויות אומרות לא מדויקים. מעט מאוד ממה שהם אומרים זאת אמת."), הם לא מרתקים. למשל דראה די-מטאו (אדריאנה) מלווה בקריינות את הפרק שבו היא נרצחת. זה היה יכול להיות מעניין אם היא היתה מעניינת. במקום זה אנחנו לומדים שנדרשו ארבע שעות לאפר אותה. או סטיב ון-זאנט (סיל) שאחרי המשפט, "מי זה הגבר הנאה הזה? אה, זה אני," אתה מוותר על ההמשך.
      מעבר לכך יש כמה סרטונים קצרים: מאחורי הקלעים בעונה מוקדמת; מאחורי הקלעים מתיימר אבל לא כל כך מצחיק של עשיית "קליבר," הסרט שכתב כריס; וסרטון על בחירת המוזיקה לסדרה, לא רע אבל [[קוואמי]] כבר עשה את זה טוב יותר.
      בתוספות, אגב, אין תרגום לעברית.

      אז להזמין פיצה?

      לא. זיטי. הרבה.


      מארז סופרנוס: כל העונות :
      מחיר: 1000 ש"ח