פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דרך ארץ: ארץ נהדרת בתכנית הכי טובה של העונה

      בלי קיפוד ודובה ובלי חגיגות ה-60, "ארץ נהדרת" הצליחו להרים את התוכנית הכי טובה של העונה. ניב הדס ספוילר

      איפה הלב? - פארודיות על תוכניות ילדים, בסגנון "נרקו" ו"דרדסטלנים", לא בדיוק מצחיקות אותי בדרך כלל, אבל השילוב של "הלב" עם תופעת ההתעללויות בילדים במגזר החרדי היה במקום, ופתח יפה את התכנית הכי טובה של "ארץ נהדרת" בעונתה הנוכחית.

      אולפן פתיחה - הגחכת הקיפוח והאפליה של השר המורשע בניזרי סחבו את חציו הראשון של האולפן, שהתנדנד בין הנוכחות החיובית של אבירמה גולן (בגילומה המופלא של עלמה זק) למיאוס מדמותה של רוחמה אברהם בלילא (לימור, המאוסה לכשעצמה, רק נטולת שארם) וחגיגות ה-60. גימיק הטלפונים של גאידמק ותכנית הריאליטי שלו פוספס, ומריאנו כסופר-נני (בביצוע שמאוד מזכיר את הפנינה רוזנבלום שלו) היה מדויק ושירת את מטרת הדיון עם פרשות ההתעללות שחזרו. אבל, אני חושב שתסכימו שהאולפן הזה ייזכר לעד בתור הרגע שבו הגיע מאור כהן סוף כל סוף ל"ארץ נהדרת". זה לא רק הדמיון הפיזי או המימיקה המצוינת שהפכו את אריק איינשטיין שלו לשוס (הימור - הוא עוד ישוב אלינו), אלא תחושת הצדק ההיסטורי, שכן ההקבלות בין איינשטיין לכהן לא התחילו בפרסומת המדוברת ההיא. כמו איינשטיין, גם כהן הוא אמן שמהלך בין טיפות הרוקנ'רול לשליכטות של הבידור העממי, ומצליח איכשהו - קסם אישי בלתי נדלה, מה זה איכשהו? - להישאר יבש. כל אלו, כולל ההשקעה העיצובית, הפכו את הביצוע האיינשטני שלו, הרבה מעבר לצחוקים, למרגש. הניגוד החזק בין איינשטיין, שמייצג את ישראל היפה, לתוכניות הריאליטי והכיעור סביב ישראל שחוגגת 60 אבל לא יודעת בדיוק איך ולמה, היה מצחיק ונוקב כאחד, נתן יופי של צידוק לאגורפוביה שלו, וגרם לשימוש בדמותו של ענק כמותו להתעלות הרבה מעבר לגימיק ולהיות מוצדק גם ברמה הערכית.

      יואב בן חור חודר לסוריה - דמותו של בן חור מוצלחת דיה, כך שהאפקטיביות שלה ממוצה דווקא במקומות שבהם היא צפויה - הג'יבריש בערבית ונקודות ההשקה שלו לעברית. מה גם שכל המערכון היה שווה בשביל סאגת התגובה המשורשרת.

      און פרלין ובזבוז המים - תשדיר שירות מפוברק שאין מספיק כמותו - מהיר, מצחיק, סאטירי וכזה שמנצל היטב דמות מוצלחת.

      שמאלנים לשעבר - המטרות שנבחרו - ירון לונדון, עירית לינור (באיחור של שבע שנים) ואברי גלעד - היו ראויות מאין כמותן, כמו גם החיקויים והשימוש בדמותו של כל אחד; לונדון הנפוח, לינור החלולה ואברי - איזה ביצוע של אסי! - הירוק והחברתי.

      הכתב המזמר - על אף שהשיר היה מעט ארוך, בוודאי אם לוקחים בחשבון שגם קדם לו ראיון שהסביר את מהות הדמות החדשה, הנה לכם מערכון שמגיע הישר מתוך הישראלינה, הן בסיטואציה המדווחת והן בדמותו של המגיש.

      המספיילר - זה מוזר שדווקא בתכנית ממנה נעדרים העוגנים של "ארץ נהדרת" - חגיגות ה-60 (בפורמט האייטיזי), קיפוד ודובה (שנוכסו לטובת יומטוב) והדרך לאולימפיאדה - כזאת שמפוצצת בפילרים לכאורה, רף הצחוקים נוסק. אבל למעשה אין כאן שום דבר מוזר, אלא השתחררות (אולי מאונס) מקונבנציות כובלות. הנה חופן מערכונים מוצלחים, שאינם כפופים לאיזשהו קונספט, בתמהיל מדויק.

      במספיילר ארנון שפלר היה משהו סחי-בלטאי שהזכיר במעט את חיזקי הוותיק, וגם הוא, כמו המערכון שקדם לו, נלקח היטב מתוך מציאות כל כך ישראלית.

      ישראל: המיטב - והנה שתי הבדיחות שהכי הצחיקו אותי בתכנית - "ציון ברוך: 40 ס"מ מדמשק" ו-" המציגים לא קיבלו הוראות משרון".