יובל המבולבל

קצת קשה להאמין, אבל שני עשורים עברו מאז שהציבור פגש את הכריזמה של יובל בנאי בצירוף הכישרון הפנומנלי של שלומי ברכה, ולאף אחד אין מושג עדיין מי הוא בעצם יובל בנאי האמיתי. לאורך הקריירה של משינה ושלושת אלבומי הסולו שקדמו לאלבומו החדש, "מעבר להרים", התפתחו כמה וכמה תיאוריות, שבנאי תמיד אישש וגם הכחיש, בדרך כלל באותו אלבום, ולפעמים גם באותו שיר. למשל, ניתן היה לחשוב שבנאי הוא הדוגמא המוזיקלית לנוזל, כלומר מתאים את עצמו לכלי בו הוא נמצא באותו רגע, ולאדם איתו הוא עובד. אבל לצד הגאונות והוירטואוזיות של שלומי ברכה, תרם גם בנאי טקסטים ולחנים מצוינים למשינה. "להתראות נעורים, שלום אהבה" המהורהר והשלם, שהוא אחד האלבומים הלא מוערכים של משינה, חובר כולו על ידי בנאי. אבל "להתראות נעורים, שלום אהבה" מכוסה ב-13 שנים של נפתלין, ומאז יובל בנאי לא מוצא ענף להיאחז בו.

יכול להיות שזו בדיוק הסיבה שבנאי כסולן אף פעם לא היה אהוב ומצליח באמת – כשנעלם הקונספט של משינה, להקת הנונסנס המעולה שאחרי כוורת והרכב רוק מעודכן ומבריק לרגע ("מפלצות התהילה", יצירה שקשה לדמיין כמוה באקלים הנוכחי של הרוק הישראלי), בנאי לא נתן דמות שלמה להזדהות איתה. כשהוא נטול התער של שלומי ברכה (לא מדברים על "רומנטיקה עתידנית", בשביל הבריאות) התנסה בנאי בכל דבר בנגיעות קטנות וקצרות טווח: רוק סטנדרטי וסמי-אישי באלבום הסולו הראשון, שגם אחריו נשאר מרוחק. אחר כך ניסה רגאיי-Fאנק מהורהר של יוסי פיין ונותר בלי מספיק שירים טובים. ב"נשאר במקום" הוא ניסה להתחבר לחשמל – וחישמל בעיקר את עצמו.

במובן הזה, יש ב"מעבר להרים" איתותים מעודדים של אמן שמגלה כיוון חדש שמרתק אותו, והוא מקדיש לו את כולו: לבד עם גיטרה, לפעמים שתיים, קולות רקע של דממה, רוח שמפזרת בעיקר את הזיפים שבנאי מעוטר בהם על עטיפת האלבום חסרת העידון. האפיל החדש שאופף את עשרת שירי "מעבר להרים" מנסה למתג את בנאי כטרובדור במשבר אמצע החיים, שמאמין שהפשטות היא חזות הכל. זוהי חשיבה נכונה לאמן שמאז שהתנתק מהמוזה האנרגטית שלו, לא הצליח ליצור שיר פופ גדול שאולי יתמודד עם העבר שלו. בבחירתו של בנאי בהסתגרות המוזיקלית, העירום של השירים מכניס אותו למגרש משחקים אחר, שבו השותפים לארגז החול לא מחפשים עולמות מעוותים של גזרים גמדיים וסוכנים חשאיים. באופן ציני, אפשר לומר שגם היכולת לשעתק יצירות של אחרים, אלמנט שבנאי את ברכה הפכו לחתיכת מקצוע חינני, מתרחבת למחוזות חדשים לגמרי. הסינגל "ג'וליה" למשל, הוא המשכה של מדנס באמצעים אחרים, הבלוז.

אבל שני השירים היפים באלבום מוכיחים שגם כובע הבוקרים הוירטואלי שבנאי חובש, לא מביא אותו למקום הרצוי: "מעבר להרים" ו"רחוק רחוק", שני טקסטים מופלאים ומעוררי השראה בדיוק וברזון הריימונד קארברי שלהם נכתבו והולחנו על ידי עמיר לב ("מעבר להרים" נשמע כמו הלחן הגולמי של "אוקטובר" של לב ללא הפזמון) ויובל בנאי פשוט אינו יכול להתמודד איתם בשיריו האישיים. כשלב שם בפיו של בנאי את האנקדוטה המרירה-מתוקה על החייל שירה באיכר הפלשתיני כי לא עצר במחסום, בנאי משיב לו בשיר שטחי על הכפר סג'רה ובתוכו האמירה "הלוואי אינשאללה יבוא שלום". כשלב מתוודה בכנות שתקרע לבבות של פקידי ממשלה על הזקנה שאוכלת אותו, בנאי עונה בשיר נוגע לא נוגע לבנו, שגורס בבנאליות "תמיד אותך אוהב/תמיד תלך אחרי הלב". בנאי העניק ללב את הקרדיט "יעוץ אמנותי" באלבום, אך היה ראוי לכנות אותו "מנהיג רוחני" לפי המשקל שלו באופי האלבום. אולי, בסופו של דבר, יובל בנאי לא חיפש את עצמו, אלא את לב.

אך למרות חולשותיו הטקסטואליות והמוזיקליות הרבות של "מעבר להרים" (לא כל שיר אקוסטי ואיטי הוא מרגש, לפעמים שתי גיטרות קומזיץ נשמעות כמו סקיצה ראשונית שמחייבת עיבוד, וכך רוב שירי האלבום), צריך לכבד את בנאי שבחר בחושפנות של אלבומו הרביעי. בנאי, כמו שמות ילדים של אינדיאנים, מתאר את הדבר הראשון אותו הוא רואה, והוא עושה זאת לרוב בחמלה ובעדינות ("בשר ודם", "הדממה"), גם באם בפשטנות מכעיסה. כשיובל בנאי ימצא שוב את עצמו מחוץ לדמותם המוזיקלית של אחרים, אפשר יהיה סוף סוף לברך בשנית "להתראות נעורים, שלום אהבה", ולהתכוון לזה פעמיים. כמי שחייב לבנאי לפחות את "את באה לבקר", אני גם חייב להאמין שזה יקרה.

יובל בנאי, "מעבר להרים", התו השמיני