פרק ראשון: יחידה נפרדת

בהוצאת ידיעות ספרים

אדם בולע את הצ'ייסר השני בלגימה אחת.

"בסך הכול קופץ וחוזר, לא ביג דיל." אורן מוזג לו בשלישית שתיים וחצי אצבעות של נוזל זהוב, נעצר מתחת לקו גבול וירטואלי.

"אני אשתגע שם," אדם מנענע קלות את הכוס לקצב המוזיקה.

"למה לך להפסיד את המזל, אחי," אורן נאנח, קרחתו המגולחת מבהיקה.

"גם כן מזל," אדם ממלמל, עיניו עוקבות אחר הנוזל הגולש באחידות ימינה ושמאלה עם תנועת ידו, "אני ממש לא קולט איך עבר חודש. מחר אני כבר נוסע. לא יאומן."

"פרוסט." אורן לוגם במהירות, מטה ראש לאחור.

"צ'ירס," אדם נענה, והפעם בלגימות קטנות.

"התשעה חודשים יעברו צ'יק צ'אק." אורן אומד את הקהל שגודש את רחבת הריקודים. "ערב מוצלח יש לנו היום. אל תתבאס. לא שווה את זה."

אדם מתמסר לצריבה שבגרונו. חום נעים מתפרץ מהוושט אל הראש, מותיר מ?תק דבשי צורב. מחפש את אנוק בין הרוקדים, הוא מבחין ביסקה שמתפתלת מול סבסטיאן, שניהם נבלעים בגוש ססגוני של אמסטרדמים ותיירים, מתאספים ונפרדים כמדוזה רבת-זרועות בין זרמי הצבעים המתחלפים.

אנוק איננה ביניהם, היא כנראה בשירותים.


לפני יותר משנה, כשהקצבה פסקה והוא נאלץ לחפש עבודה, הגיע למאיה-בר בציפיות נמוכות. "שניים משלושת הבעלים הם מהארץ שלך," אמר לו אז ברני, צעיר אמריקני שעמד לסיים את שנתו השלישית במגמת אמנות בריטפלד, ואשר חברתו הישראלית, סטודנטית לעיצוב, עבדה במקום. "יעל אמרה תשאל על או-רן, או-רן. הם מחפשים ברמן ומעדיפים ישראלים."

מאיה-בר שכן בשולי רובע פייפ, והתפרסם באישור שקיבל להישאר פתוח עד השעות המאוחרות של הלילה, ובדי-ג'יי רוברטו, איטלקי סוער ומופנם שהגיע מספרד. אדם, ששהה באמסטרדם רק שלושה חודשים, נוכח שהזמן מאבד את אפשרויותיו בהתאמה מופלאה לכיס המתרוקן. בפעם הראשונה בחייו נותר רק עם מאה יורו ובלי שום ודאות לגבי מקורות הכנסה חלופיים. חודשיים לאחר שקצבת אלפיים היורו החודשית לא הופקדה בחשבונו סירב הבנק למשיכת יתר, ומעט הכסף שנותר לו מדלפט נמוג במהירות. ההתמקמות המוצלחת בעליית הגג, והוצאות על מזון, אספקה שוטפת של חומר טוב, וזוג אופניים, שאי-אפשר להסתדר כאן בלעדיהם - לא הותירו לו דבר. הוא לא יתחנן לסבא, שיחות המוטיבציה הפכו מזמן לנזיפות, ובשום פנים ואופן לא יחזור לארכיטקטורה. הגיע הזמן שיפסיק לר?צות את העולם. עד עכשיו למד בשביל אחרים. עכשיו ילמד רק בשביל עצמו, ומאחר שלעצמו אין חשק ללמוד, במיוחד לא ארכיטקטורה, אז הוא לא ילמד שום דבר. מה שהגיוני ונכון לחלוטין.

הוא נכנס לבר בציפייה נמוכה, כדי לא להתאכזב, ומצד שני גם לא התקפד לצורך מגננה מפני אכזבה. הוא נכנס נינוח, צולל באפלולית, מבחין מיד בצעיר המגושם שרכן מעל לדלפק המשקאות והסתלבט עם מלצרית חמודה. כשישוחחו למחרת יתברר ששמה נועה, שנולדה בנען, ושהיא מסיימת שנה שנייה של לימודי רפואת שיניים. שניהם הרימו אליו עיניים חומות.

"אני מחפש את אורן."

"כן?" הצעיר הזדקף, עגיל מבהיק באוזנו השמאלית.

"שמעתי מיעל שאתה מחפש ברמן. שמי אדם. בישראל הייתי ברמן וגם די-ג'יי בסטלה, הרצליה."

"ואללה," אמר אורן, "יש לך מזל. נראה אם גם לנו." אחוות מכרים בנ?כר ה?ח?מה לרגע את מבטו. "המניאק החליט לנסוע לדרום אמריקה. אם באמת יש לך ניסיון," שריר נקפץ בזרועו, "אז בוא נראה אותך קופץ למים הערב."

"הערב," אדם חזר אחריו, קורץ משום מה לנועה שהתבוננה בריכוז בכתם יין או מים על משטח הבר הכהה. "אין בעיה."

מה לא היה נותן כדי להרגיש גם עכשיו את הוודאות המלאה של אז. ביטחון של?ו בנכונות החלטותיו וביכולתו לממש אותן בלי תמיכת איש.


"הייתי איתה שבוע והשתגעתי," הוא מביט עכשיו באורן, "סיוט. זה מה שזה היה. היא ישבה לי על הוורידים. אז תאר לך מה זה להיות איתה תשעה חודשים."

"צרות של עשירים," אורן מפנה כוסות מהבר. "עד שתתפוס מה קורה - ההיריון שלכם ייגמר."

"ותצא מפלצת," אדם לוגם.

די-ג'יי רוברטו מתנועע באקסטזה, ידו האחת על המיקסר, השנייה מלטפת את התקליט. גופיית העור נצמדת לחזהו הלח מזיעה.

"בא לך לתת סט פר?דה, אחי?" אורן מחייך לאדם. "הבאתי לך מה שביקשת," הוא נזכר פתאום. "עכשיו או אחר כך?"

אדם מרותק לבתולת ים כחולה המרטיטה את זנבה על זרועו הימנית של רוברטו. קלשונו של פוסידון ננעץ בין שדיה הנעים עם תנודת השריר.

"מעולה, אחי. עוד מעט."

אנוק מגיעה ממול, ורודת לחיים ומתנשפת ואוחזת בזרועו. "אני עולה עכשיו לתקלט, סחאט," הוא משתחרר מאחיזתה. "אכפת לך להביא בירה?"

הוא סוקר את הרוקדים.

פרצופים מוכרים מחייכים אליו. כמעט כל מי שקיבל אס-אם-אס על מסיבת הפר?דה שעורכים לו במאיה-בר הגיע. האנס ומיגל, חבריו ללימודים בדלפט, שבאו במיוחד מרוטרדם, מנפנפים אליו בחיבה. הם התיידדו בתחילת שנת הלימודים הראשונה, ביוזמתו של האנס. רגשי האשמה הקולקטיביים שחש כגרמני, דחפו אותו להכיר את הישראלי היפה, שפניו היו גרסה עכשווית של כרזת פרסום לגזע הארי. אחרי כן הצטרף אליהם מיגל, ספרדי חייכן, שאקלימה הסתווי והקר של הולנד גרמו לו בוקר אחד, ליד חלונות הכיתה המעורפלים מאדים, להחליף חוויות הזדהות ופרצי געגועים לחום הים-תיכוני. מכאן היתה הדרך קצרה לשתייה משותפת בפאבים ולטיולי יום ראשון פעם בחודשיים-שלושה עם בנות מקומיות. ניר ואשתו לעתיד, הולנדית גבוהה, התחככו זה בזה, יוצרים לעצמם בועה משלהם בתוך קהל הרוקדים. בקצה המרוחק מהם, שני ישראלים ששוהים בוויזת לימודים כבר שנה חמישית ועובדים בעבודות מזדמנות, מנופפים אליו. גם עובדי מאיה-בר, שזה ערבם החופשי, באו במיוחד לחגוג איתו את הפר?דה. הנה יורי, ישראלי ממוצא רוסי, שהפסיק את לימודי הווטרינריה, אבל רק לשנה אחת, בטוח. הנה מיכאל...

אדם נוגע קלות בכתפו של רוברטו, שנפנה אליו במהירות ומנסה להקיף אותו בחיבוק מוחץ. קודקודו מגיע אל סנטרו של אדם. "קח, פ?ר?נד," הוא מושיט לו את האוזניות. אדם סוקר את מתגי המיקסר ומעביר את ידו על אחורי מכנסיו, בתנועת ניגוב שהצנעתה לא הצליחה. "תודה, אחי, ניגנת אחלה סט," הוא אומר וממקם את ריפוד האוזנייה.

קודם כול הוא יוריד את הווליום, יכריח אותם להאיט, יביא אותם להתרכז בו, להקשיב, להתמסר, ואז, ללא התראה אבל בהדרגה, יגביר את הקצב. לשחרר אותם, זאת המטרה. שיתמסטלו מהמוזיקה. שיתפרקו לגורמים ובני גורמים. הוא ירקיד אותם כך שישכחו שפעם ידעו ללכת.

אדם אוהב את הרחש-געש הכבוש שעולה אליו מהקהל הרוקד, דופ?ק משותף לו ולהם. שוצף ברגליהם, בגופם, בעורקיהם הסמויים מהעין. ממקומו על הבמה, הוא מניע את גופו. ראשו נע מעלה מטה, אגן ירכיו קדימה ואחורה, אישוניו מתרחבים.

גם מי שלא התנועע עד עכשיו ברחבת הריקודים או ניצב אדיש לפני דלפק הבר, זע במקומו. אנוק, בין יסקה לסבסטיאן, תולה בו עיניים מעריצות, גופה נע. עומאר, שהשתחרר לפני חודשיים מהכלא, מחייך אליו מאחורי זוג יפנים נלהב.

אדם ממריא עם הצלילים. כתפיו אברות נשרים. זיעה פורצת מנקבוביות עורו, נתלית בזיפי השיער, נספגת בחולצה, נקווית לאורך עמוד השדרה וזולגת אל בין עגבותיו.

עומאר ניגש אליו בהליכתו הקפיצית, בידו ג'וינט שמתיקותו מעלה עשן.

"קח, אחי."

כשיצא מבית הסוהר בא להודות לו ונישק את שתי לחייו כאח אובד, אינו מוצא מילים חמות דיין להודות לו על שתי חבילות בקלאווה ופיסטוק חלבי ששלח לו לכלא. "אתה היחיד ששלח לי משהו," התרגש, ודמעות תודה ערפלו את עיניו הכהות. "אפילו כרים, אחי הבכור, לא שלח כלום."

אדם כבר לא זכר מה הניע אותו לעשות זאת. עד למאסר היתה ההיכרות ביניהם מוגבלת ומותאמת לצרכיו המשתנים. קורקטית ומנוכרת ככל היכרות של לקוח לא מכור עם סוחר סמים זוטר. האם רצה להראות לו שהיאהוד הוא בחור טוב? האפשרות הזו הצחיקה אותו. אף פעם לא דיברו על הסכסוך המזרח-תיכוני או על פונדמנטליזם דתי. הם נפגשו לצרכים מוגדרים, כשלפיטר חסרה סחורה או כשרצה לגוון את התפריט. עומאר, עם מצבוריו הבלתי נגמרים והמשובחים, היה זמין בכל שעות היממה.

שועט עם המקצב אדם קולט את שערה הצהוב של פאולה מיטלטל בקצב. 'אז היא הצליחה למצוא שמרטף,' הוא מציין לעצמו בסיפוק. בבוקר עוד כעסה עליו כששמעה שמחר הוא חוזר ארצה. 'אתה בורח ממני?' שאלה בעלבון, משוכנעת ששוב לא תראה אותו. לא שאי פעם הבטיח לה משהו. היה לו ברור מאליו שאם חד-הורית בת ארבעים ושלוש, גם אם היא נראית מעולה וחושבת שאין מיומנת ממנה במיטה, לא תשלה את עצמה שבחור כמוהו ימצא בה עניין ליותר מאשר סיפוק חשק מזדמן בתקופות יבשות. גם שתי האקסיות שלו, דלית, בתה של עובדת ותיקה בשגרירות ישראל בהאג, ויוהנה האוסטרית, שלמדה איתו בדלפט, נמצאות בין הרוקדים. רק אתמול נזכר בהן ושלח אס-אם-אס על מסיבת הפר?דה, והן בכל זאת הצליחו לבוא. המכשפות מאיסטוויק, חייך לעצמו בשביעות רצון, שואף ונושף מג'וינט נוסף שהגיש לו בחור מזיע שביקש נואשות להשמיע בדחיפות את הטרק האהוב עליו.

חם. חם מדי. מבטי החשק שנועצות בו תיירות יפניות כחושות או הולנדיות מלאות גוף, נושרים מעליו. בימיו הראשונים כדי-ג'יי טבל בהם בהנאה, גם מיהר לממש אותם עם כל מי שהמתינה לו בסוף הערב, לפעמים משולהבת וקלילה ולפעמים מעמידה פני קשה להשגה, אך אצבעותיה, המאוגרפות עד לובן, או רגליה הרועדות, מסגירות את כוונתה. לאחר חודשים אחדים מאס בכך. הוא כבר חש בבית והעדיף אוכל מוכר אך בטוח.

המוזיקה מטריפה.

רגליו, מותניו, חלציו, נעים משולהבים. לח. ממש רטוב. אדם עוצר לרגע, מוריד בהינף מהיר את האוזניות ופושט את חולצת הטריקו, מנגב בה את פניו ומשליך אותה אל הד?ק, וחוזר להתנדנד בהתאם למקצב.

אורן, אוחז בשתי כוסיות ויסקי, מתקדם לעברו בקהל וצועק בדרך משהו לאנוק. החיוך הנבוך שבפניה רוטט.

הוא קופץ אל הבימה ומושיט לו כוסית. "אמרתי לה שתקשור אותך, אחרת תיעלם לה בישראל," הוא עונה לשאלה שבעיני אדם, וניגש למתגים, מנמיך את הצלילים באחת.

"זוז, אידיוט, תן לי מקום." הוא תופס במיקרופון בידו הפנויה, ומהסה את הקהל. "הש-השש, פ?ר?נדס, פליז."

התנועות מתחלפות לסלואו מושן אפל.

"I would like to apologize, but this speech must be in utf8." אורן סוקר את הקהל העצור, שממתין לקולו כמו לצליל פגיעתה של אבן הנופלת אל מעמקי באר ועדיין לא הגיעה לקרקעית.

"אני לא מאמין שאני מכיר אותך כמעט שנתיים. כל פעם מחדש אני בהלם, איך הזמן המזוין הזה עובר. ול'גיד את האמת, אני לא יודע אם זה בגלל שאני מעשן או בגלל שאני מזדקן. אבל דבר אחד ברור לי," הוא מגביר את קולו, ידו מהסה את הצחוק, "הזמן עף לו ואני מסטול."

"גם אני," אדם מצטרף, משיק בתנופה את כוסו בזו של אורן.

"בקיצור, אחי, די עם זיוני מוח. שתהיה לך אחלה טיסה לארץ, ואני לא אגיד הביתה, ובעוד שנה מהיום, כשתהיה מיליונר, דיר באלאק אם תשכח מי החברים שלך -"

הוא מגביה את הכוס ומקיף בידו את האולם, "אני רוצה לשתות לחיי משפחת פישר, שעושה את החבר שלנו עשיר ואותנו עניים. בבקשה, חברה, רוצו, תזמינו משקאות, נרים יחד כוסית... אבל לא על חשבון הבית," הוא קורץ לאדם למראה הישראלים שמיהרו לבר עם שמיעת חלקו הראשון של המשפט, ונעצרו בפתיעה עם המשכו.

"לחיים, קמצן," צועקת אליו דלית.

"צ'ירס,"

"פרוסט," האחרים מזדהים בתנועת יד ריקה. גם אנוק, עיניה לחות, מרימה את כוסה, מבינה הכול בלי להבין דבר.


לפנות בוקר, כשהרוקדים התמעטו, והשעון, אכזרי ומהימן כתמיד, הורה על חמש ועשרים, רוברטו זרק לאדם, "סבב אחרון," והדליק את האורות.

צונח על שרפרף בפינת הדלפק, מסוחרר ולוהט הוא מתבונן בחברים שהתאספו סביבו. הטיסה מחר, או...ף, בעצם הערב. איפה הם ואיפה הוא מחר.

"מחר אני מת," הוא מנגב את צווארו וחזהו במגבת נייר.

"הפתעה! הפתעה!" יעל לא מתאפקת. "בואו, שטים בסירה של אטמו."

"אטמו? חזר מקוסטה ריקה?" אדם שוקע לאחור, הזיעה המתנדפת מקררת את עורו.

"לא," אורן טופח על ישבנה של יעל. "השותף היקר שלי עוד עושה חיים, אבל המפתחות שלו אצלי. הוא ביקש למסור לך," הוא מניף את הצרור מול עיניו של אדם, "שאם אתה מפסיד את הירושה תוכל תמיד לחזור, ואנחנו נקבל אותך לעבודה - אחרי שתתחנן כמובן, ובמשכורת רעב. אבל אוי ואבוי לך אם תחזור לקנות אותנו, כי נפשוט לך את העור."

"שיחקתם אותה," אדם חושב על הסירה.

"וזה לא נגמר" אורן מניח על הדלפק בהפגנתיות שני שקיקי נייר מקופלים. חיוך מצפין סוד מעגל את סנטרו.

"אני אוהב אותכם," אדם לא מתאפק.

יעל כמו חיכתה לרגע, וכבר היא מניחה כוסות זכוכית גבוהות ובקבוקי מים מינרליים. ניר משתחרר באחת מהחיבוק של וילמה, פותח בעדינות את הנייר ומחלק את תוכנו בחלקים שווים בכל כוס. האבקה צונחת לתחתית, מתגבהת כקמח לעוגה זערורית.

יעל מוזגת את המים כוס אחר כוס.

"מה עם סוכר?" ניר שואל.

בתנועה תיאטרלית אורן שולף בקבוקון מי סוכר מאחורי הדלפק ומציב אותו לצד הכוסות. "אם כבר שירות אז עד הסוף."

ניר אומד את הכמות בגבות מכווצות, ומערה כחצי כפית של מתיקות שקופה אל כל כוס, בוחש את תכולתה במקלון פלסטיק צהוב המשמש להכנת קוקטילים, ומרים כוס אחת אל האור. המים שקופים כבראשונה, האם-די-אם-איי נעלם ללא עקבות. "קח, אחי," הוא מגיש לאדם. "טיסה נעימה."

"לכולנו," מצטרפת מקהלת קולות.

מרירות הנוזל שהוסוותה, מחליקה בגרון, נבלעת בקיבה ומבטיחה ידידות מאושרת במלואה. שפיות מדודה של אהבה שערגה וכאב סולקו ממנה. יעל וברני, וילמה וניר, אנוק, אדם, אורן ויוהנה צועדים, חבוקים, תומכים זה בזה, נפרדים וחוזרים, אל הסירה שממתינה בתעלת פרינסנחראכט. לחה מערפ?לי הבוקר היא מקבלת את פניהם בכיסוי מופשל ובמנוע שמוצת עם סיבוב המפתח הראשון.

"All we need is love," ניר צווח ומהוסה מיד.

מעט סירות נעות בתעלה בשעות הבוקר המוקדמות האלה. רוב התיירים עדיין נמים במיטותיהם ומשכימי קום מעדיפים אימון קייאקים. פה ושם מיטלטלת סירת פדלים. ספינת משא כהה וגדולה, משאה מהודק ביריעות פלסטיק שחור, חולפת על פניהם באדישות.

קרני אור מהססות נאבקות בערפל הבוקר, הופכות את מי התעלה השחורים לנקטר עמום, שא?לים אוגרים לשימושם הבלעדי. הסירה שמתנדנדת קלות עם עלייתם, מתאזנת מיד. אורן שולף מתחת ללזבז כרים ושמיכת בד ומשליך אותם על הספסלים הלחים. קנקן תה כהה וחם כבר מונח על דלפק העץ, לידו קופסת עוגיות רטובה מטל ובקבוק יין. ניר ואדם חבוקים, שרים בקולי קולות, יעל מלווה אותם בקול דקיק ונוגה. וילמה מכורבלת בירכתיים, מרוכזת ביין הבוהק הנע מצד לצד בכוסה שלה, וברני עוקב בעפעפיים שמוטים אחרי אנוק, הגוחנת מעבר למעקה, ובחינניות השמורה לתמירים דקי הגזרה משליכה פתיתי לחם אל אמא ברווזה וששת אפרוחיה, שיצאו מתחת לצמחייה והם משייטים בטור חגיגי אל הגדה השנייה.

"שקט!! חוליגנים!!" צועק לפתע פרצוף אדום פנים מחלונות בית הסירה הסמוך.

נבוכים הם מנמיכים מיד את קולותיהם, ואורן מגביר את המהירות. רוב דיירי בתי הסירות עוד נמים את שנתם, אך פה ושם כבר מורגשת פעילות מאחורי אדניות הפרחים והווילונות המצויצים. וכבר הם בסינגלחראכט, מותירים מאחוריהם שובל קצף אלכסוני, הנמתח למשולש עכור, קודקודו מתאחד, נמחה ונוצר מחדש. עיטורי רייקס מוזיאון כבר מתבלטים לצדם, ואורן מנווט במיומנות, מתמרן באטיות בין הגשרים מעל לתעלות הקטנות, יוצא אל האמסטל - בית האופרה ובית העירייה נגלים במלוא הדרם על הגדה שמנגד, רגליהם בערפל. ידו של אדם חובקת את כתפיה של אנוק. ניר מתיישב ליד וילמה, מניח ראש על ברכיה.

להקת אווזים אפורים-חומים שוחה בשלווה מאופקת. זוג ברבורים גמישי צוואר מתעלמים מהם, מקורם יורד אל המים ועולה בניעור מהיר.

הם זורמים, עפים, דואים. הלומי חלומות, גומעים אוויר ויופי, עיניהם ממוקדות פנימה, רואים בזולת את עצמם ובתוך עצמם אהבה אינסופית, שאין בה מילים, רק חיוך, ללא רעב וללא ציפייה.

אדם של?ו. מחשבותיו נוזלות ורכות, מחליקות על גופה של אנוק וחוזרות אליו בצבעים בהירים, שאין בגוניהם שחור או לבן. גם אורן שמוט בתוך עצמו, ידיו על ההגה ורפיון שבע אופף אותו. עוצמות רגשיות, מוכרות מפעמים קודמות, ממלאות אותם.

"מסטיק?" ניר מציע.

גשרי האבן הכבדים מתחלפים בגשרי עץ או פלדה, מצלים על הסירה. משב רוח מלטף את העור שגעגוע פתאומי ובלתי מובן פורץ מנקבוביותיו. אדם מצמיד אליו את אנוק במשיכה ארוכה. וילמה וניר מתנשקים. ברני נרדם בזרועות יעל, שערה על פניו כשהיא נושקת לשמורותיו העצומות.

ברוב בתי הסירה הצמודים לגדות כבר מורגש הבוקר. אור מבהיק את חביות הפרחים שעל הסיפונים, פותח את עלי הכותרת, מצמיח ניצנים חדשים. ריח פתאומי של קפה וטוסט מקיץ את המנמנמים, מתריע על תחילתו של יום.

אנוק מנסה להתחפר בו. שערה מדגדג את פיו. נועם זורם בין ציפורני אצבעות היד לקצות אצבעות הרגל, מציף את הגוף ונשפך מהעיניים המרגישות-מריחות-טועמות חום, רכות ואהבה לאין שיעור. ניר מכה קצובות בכוסו על דופן הסירה, ואדם מחייך אליו. העיניים פעורות האישונים רואות הכול - קור עכביש כסוף ברקתו הימנית של ניר, פטדה ירוקה-אדומה-צהובה גולשת על תנוך אוזנו, רעד קל בלסת שמתרפה עם לעיסת המסטיק - ואינן קולטות דבר.

"כבר שמונה," אורן משקיט את המנוע, נותן למילים הפתאומיות לחלחל.

"הערב אני טס," אדם צועק בייאוש.

הסירה עם הגוף, הגוף עם הסירה, גם מסורי ברזל לא יפרידו ביניהם. תנודות המים שכמעט לא מורגשות נמזגות עם זרמי הגוף, מטמיעות את גלי הנפש. מוניטור קוסמי שבו האחד הוא הכלל והכלל הוא אני.

"מתוקים שלי," אנוק מתכופפת שוב מעבר לדופן, מפוררת עוגייה אל שיירה חדשה של אמא ברווזה וארבעת אפרוחיה.

"חוזרים," אורן מדליק את המנוע, ספק קובע ספק שואל, בעיקר מחליט.

בתשע הם כבר מהדסים בכבדות על המדרגות האזוביות שבגדת פרינסנחראכט, מתקשים להיפרד. ניר מושך באפו, מחבק את אדם ממושכות, וילמה מושכת בחולצתו.

אורן טופח על כתפו, "אז כמו שסיכמנו. בערב אני בא."

"מי צריך אותך. רק אל תשכח את האוטו," אדם מחייך אליו.

"אוטו-אותו-טוטו," אורן ממלמל, "זה טנדר," ופונה באחת לאחור.

לבן וקר מתפוגג הערפל מעל לתעלות.

אנוק נצמדת לאדם, צעדיה הגמלוניים מתאמצים להתאים לשלו. נעים ללכת כך, יותר מנסיעה במונית. בפינת הרחוב אדם עוצר ופונה לאחור, כולם נעלמו.

בבלומחראכט הוא מהסס לרגע, "את עולה?" מה עדיף? לחטוף כמה שעות שינה? לסיים לארוז? או...

אנוק אוחזת בו, עיניה אדומות, ציפורניה מכאיבות. גם במדרגות הצרות והתלולות אינה מרפה. חייה תלויים בו.

הדירה מקדמת אותם בתהודה מוזרה. מרוקנת מרוב רהיטיה, קירותיה עירומים, מעיה שפוכים אל החוץ. אנוק שומטת את תיקה, ממהרת לשירותים, וחוזרת רטובת פנים.

אדם עדיין בוהה. זרות משונה. מוכרת לא מוכרת. איש מארץ אחרת, לא כאן ולא שם. תרמילי גב ריקים, קופסאות שתייה מעוכות, בקבוקים מתגוללים. ניירות. הרבה ניירות. דפים צהובים. לבנים. חשבונות. מעטפות. ח?נגת חלוקת הרכוש לחברים הותירה בית מלא אשפה. אנוק מתקרבת אליו, מניחה את זרועותיה על כתפיו, שדיה נמעכים אל גבו.

"את נראית גמורה, תלכי לישון," הוא מתנער ממנה, מצביע על שמיכת פוך מגולגלת בפינת החדר.

הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות אך עדיין אין בו הכוחות. את רוב החפצים כבר שלח לפני יומיים, עכשיו נותר לו לעטוף את הפליי סטיישן במגבת, ולהכניס אותו, עם מערכת הבוס ושאר הגאדג'טים הקטנים כמו המילון האלקטרוני והמצלמה הדיגיטלית, אל המזוודה הקשיחה. את הלפ-טופ והאיי-פוד יעלה איתו לטיסה, וכל היתר - הבגדים שנותרו, כלי רחצה, נעליים, דיסקים -

הוא מתיישב בקהות. הוא חייב לחטוף תנומה.

אנוק מכורבלת, כבר נושמת בשלוות נרדמים, ריר דק מתאסף אל זווית פיה, נשמט לשמיכה.

אדם נשכב לידה.

אור היום מכאיב פתאום לעיניו העצומות, והוא קם לסגור את הווילונות. בלוק ניירות צהבהב מושך את תשומת לבו, והוא תולש ממנו דף.

"הייתי כאן," הוא כותב עליו באותיות דפוס אנגליות גדולות, לא יציבות. "אדם קנינג פישר, בלומחראכט 44, אמסטרדם. הולנד. ואני עוד אחזור. 1.8.06." משהו חסר, הרהר, כן, והוסיף סימן קריאה.

אנוק נאנחת. הצליל החנוק, העדין, מעלה בו תחושת החמצה. מתקרב אליה, הוא מרים בדרכו בקבוק יין ריק ומכניס לתוכו את הדף המגולגל.

שדיה הקטנים עולים ויורדים בקצב נשימתה. "סחאט," אדם מניח את הבקבוק על הרצפה ומלטף את לחי?יה, "סחאט."

אנוק פוקחת עיניים מבולבלות, שנרגעות כשהן מתמקדות בו. היא מתרוממת קמעה ומושכת אותו אליה.

"קומי, בייב," אדם מרים אותה, "לכי לישון בבית. תבואי בערב. אני צריך לארוז."

"ש...שש..." היא מניחה את אצבעה על פיו, "ש..." גמישות המגע הרך מחם את שפתיו. "בוא," היא נצמדת אליו, ידה השנייה יורדת אל מותניו, מגששת לעבר בטנו. "אני אתגעגע אליך," תובענות רכה, ילדותית, מציפה את אוזניו.

"יש לי המון מה לעשות," אדם נבוך, מודע לחשק שמתעורר בחלציו, עצמאי וקשיח. "בואי," הוא מתנשם בחופזה.

אנוק רועדת לקראתו. עומדים זה מול זה הוא מצמיד אותה לקיר, ידו מורידה את מכנסיה, עולה אל שדיה. היא מנשקת את פיו בלהיטות, ידיה על צווארו, רגליה כרוכות סביב ירכיו.

מאפשרת לו להחדיר את איברו בקלות.

זעם כבוש, לא צפוי, מקשה לפתע את שריריו. מנוכר ומרוכז הוא בוטש בתוכה, עוקב אחר הבעות פניה המתחלפות, אחר שמורותיה הרוטטות. גם ברגעי השיא, שאיחרו להגיע, הוא מנותק דיו להקשיב לצעקתה הגרונית, לעקוב אחר הרפיון שהצניח את גופה מעליו, ולהתעלם ממבטה השואל שרפרף על פניו, תמה, ממש כמוהו, מהו זה שאירע זה עתה ביניהם.

אדם מנגב את עצמו בזהירות, מצטער לשנייה על שלא השתמש בקונדום, וניגש לכיור. בשובו אנוק יושבת בפינה, מביטה בו בעיני עגל הלומות. הגבר היפה הזה, הזר והמוזר, הגבר שלה, נוסע לחודשים רבים. הוא מתקרב אליה בעדינות, ומרים אותה מתוך רצון לפייס, מעביר את ידיו מירכיה אל מותניה, ומשם אל חזה, חופן כל אחד משדיה בין אצבעותיו וצובט קלות בפטמותיהם. "הביתה, מותק, או-קיי? בערב תבואי איתי ועם אורן לשדה התעופה."

אנוק אוספת את בגדיה וחומקת לחדר הרחצה. כשהיא חוזרת מסורקת וזקופה, היא נושקת לו בחום, תולשת את ידיה מגופו ונמלטת למדרגות.

השתיקה, פתאומית ומוחלטת, מקיפה אותו. נשכב על השמיכה המקומטת, אוזניות האיי-פוד באוזניו, הקירות סוגרים, עיניו עדיין פקוחות, אדם מאזין לעצמו. בדלי סיגריות מעושנות למחצה, עטיפות ממתקים ובגדים זרוקים על הרצפה סמוך לאפו.

אלה החיים, הוא מסכם לעצמו. וצריך ליהנות מהם. כמה שיותר.


שינה מרמיטית חוטפת אותו בעורמה, ולאחר חמש שעות שנדמות כדקה, מעיר אותו בבעתה טלפון עיקש, מוסיף לו כאב ראש נוראי.

"אתה ער? הכול מוכן?" אורן צועק באוזניו. "עוד שעתיים אנחנו אצלך."

"בסדר, אחי." אדם קם מבולבל. נזכר בכל מה שעליו עוד לעשות ולא עשה.


בשבע בערב הם צועקים אליו מלמטה.

"מה נפל עליך? התייבשנו פה."

אדם ממהר לצאת מהמקלחת, החדר נאטם אליו. התיקים תפוחים, גם הראש נפוח, על אף האדוויל. הוא מושך בידית שפותחת באמצעות כבל את לשון המנעול שבדלת הכניסה לבניין, מספיג את שערו בידו השנייה, וחוזר אל חדר הרחצה.

כשהוא יוצא אליהם לבוש ומוכן לטיסה, רוטן, "מה אתם רוצים, התקלחתי, לא שמעתי כלום," אנוק ואורן כבר הזיזו את המזוודות אל הדלת, ועכשיו הם דוחסים לתרמיל את מה שעדיין נותר בחוץ ונראה להם כראוי לקחתו. אנוק זריזה, גווה רקפתי, ואדם חש חמלה רכה עליו, עליה, על הכורח הזה שמחייב לעשות דברים שאין רצון לעשותם. דווקא היא, הוא חושב פתאום, שאפילו חודש לא מלא להיכרותם, הצליחה פתאום להתביית בו.

"קחי, סחאט, זה בשבילך," הוא מגיש לה את הכסיסות והצ'ילום שנותרו פזורים. "תשמרי לי עד שאחזור."

"אני מתחיל להעמיס," אורן אוחז במזוודה.

פעמיים עלו וירדו עם הכבודה, בשלישית אדם נזכר, "רגע. חכו לי."

כשחזר הניף כלפי מעלה את בקבוק היין, אטום היטב בפקק גומי, כאילו היה כדור ברזל בתחרות אתלטיקה. הנייר המגולגל נצמד אל דופנותיו מבפנים.

"חכו שנייה."

הוא ניגש אל גדת הבלומחראכט, ומשליך בתנופה את הבקבוק אל מרכז התעלה. נפץ הנפילה הפתיע צמד ברווזים חומי צוואר, שנעו בהשתאות בינות למעגלים ההולכים ומתרחבים.

"שלום, אמסטרדם," אדם עוקב אחר הבקבוק הצף, המתכהה והולך ככל שהוא מתרחק ומתמזג עם המים.

"קדימה, לשדה התעופה," הוא פונה בהחלטיות לאחור וניגש לקבינה.

אנוק מפנה לו מקום. עיניה לחות.