מובי קירשנבאום

זה היה צריך להיות תקליט ענק – מחווה של מובי ל-25 שנות בליינות פרטית בניו-יורק. "25 שנה אני יוצא כל שבוע", הוא כותב בטקסט מרגש על גבי העטיפה של "Last Night", "למועדונים, ברים או מסיבות בית ואני לא מתכוון להפסיק." למרות שיש לבנזונה פור לא קטן עלי, אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר כשהוא מספר ש"יש ביום משהו יפה, אבל בלילה הכל נראה טוב יותר".

אני יודע מה אתם חושבים. מובי, הנודניק הצמחוני שמתנגד לסמים, החנון שאכל חרא מאמינם, שמכר את כל היצירה שלו לפרסומות ואחראי ל"Lift Me Up", אחד השירים המבאסים של השנים האחרונות. אבל אני זוכר מובי אחר. מובי של המנוני רייב מוקדמים כמו "Go", "Move" ו"I Feel It"; מובי שהוציא אלבום אמביינט מרגש בתור אלבום הבכורה שלו; מובי שבאלבום סכיזופרני כמו "Everything is Wrong" שילב בין קטעי אינדסטריאל מחורעים ופצצות מצרר אופוריות כמו "Every Time You Touch Me" ו-"Feeling So Real"; ואפילו מובי שעשק בלוזיסטים שחורים מקניינם הרוחני והפך אותם למסחטת רגשות מלודית ואפקטיבית ב-"Play" (נסו להיזכר בפעמים הראשונות ששמעתם אותו, לפני שבתי קפה, פרסומות למכונות כביסה ומכוניות עם סאב-וופר לא פרופורציונלי פלטו את הצלילים שלו והפכו אותו לבלתי נסבל). אתם יודעים מה, אפילו ב-"18", אלבום שנמכר לשימוש תאגידי ענק עוד לפני שיצא בכלל, יש רגעים בהם מובי מפיל את הקלידים האלה בדיוק בשנייה הנכונה, משנה את האקורד, גורם לך לשכוח את הדגם החדש של טויוטה שבדרך כלל מתלווה לצלילים שלו, ומעיף לך את השערות על העורף לשמיים.

אז בדיוק אותו מובי החליט לסכם את חוויות הלילה ארוכות השנים שלו לתוך "Last Night", הגרסה שלו ל"סיפור על אהבה וחושך", רק עם טרנסווסטיטים, סוחרי סמים, זונות והמוזיקה הזו – גאראז', דיסקו, היפ-הופ, אלקטרו (במובן הארתור בייקרי של המלה), האוס וטכנו – שמלווים את רחבות האנדרגראונד הניו יורקי מאז דברי ימי לארי לוואן.

הבעיה המרכזית של "Last Night" היא האפיות שכפה עליו יוצרו כשהחליט לדחוס אותו לתוך קונספט אחיד ויומרני. אותו רצון ליצור חוויה שלמה וכוללת של כל הספקטרום המוזיקלי של מועדוני ניו יורק, ולחבר בצורה הטרוגנית בין כל אותם סגנונות לבין תביעת היד המוכרת שלו – לא רק בתוך האלבום אלא גם בתוך הקטעים עצמם – מונע משברי רגעים מרגשים שממלאים אותו להתאחד לכדי יצירה גדולה באמת. אחרי קטע פתיחה אווירתי רטרואי, מגיע "I Love to Move in Here" עם פסנתרים מארשל ג'פרסונים, סימפול קול רחוק ומקצב פרימיטיבי במכוון, שמוצאים את מובי בשיאו – הוא מצליח לשלב בין סימני ההיכר שהפכו אותו לאחד המוזיקאים המצליחים והרווחיים בעולם, לאנרגיות הגולמיות של תחילת הדרך. אלא שאז הוא מתעקש להעניק מחווה לשוגרהיל גאנג – אבירי בית הספר הישן מהארלם – ומצרף למסיבה את גראנדמאסטר קאז שמבליח עם פלואו מיושן ונטול הקשר, שמקלקל את אווירת הקונפטי. גם מקומו של הסינגל הראשון, "Alice", לא ברור בתוך התמהיל, כשהוא מתעקש להישמע עדכני ולקרוץ בחוסר טעם לדאבסטפ וגריים, וב-"I'm in Love" הוא מחבר בכוח בין שירה חיה ונדושה להפקה שנשמעת כמו פרודיה על מובי.

ועדיין, למרות הקוסנפט המסרס, תחושת הפספוס האישית והשומן שאפשר היה לחתוך כדי לצאת עם יצירה מגובשת יותר – גם אם פחות מחייבת – מובי מצליח להתעלות כאן בלא מעט רגעים. "Everyday It's 1989", למשל, הוא בדיוק מה שהוא נשמע. אולד-סקול האוס עם מכונת תופים ישנה, קלידים ניצחוניים ודגימת קול מעורפלת. "Disco Lies" הוא קריצה לראשית ימי היורו-טכנו ונשמע כמו "Naked in the Rain" של בלו פרל עם שירה פרחית והפקה נטולת בושה או עכבות, ו-"The Stars" כבר מוצא את מובי במצב רוח קרחניסטי כמו שלא שמענו אותו כבר לפחות 12 שנים, עם באס שמן, מקצב 909 ופסנתרי רייב ניצחוניים א-לה 1992, ששולחים אותך לחפש את החולצה עם הסמיילי בארון.

ארבעת הקטעים האחרונים, כרגיל אצל מובי, מוצצים ממך את הנשמה. בדיוק כמו בסוף "Play", כשהאווירה הפכה לאישית, מהורהרת ומלנכולית, והמלודיות התעלו האחת על השנייה, גם כאן מובי מסיים את המסיבה נהדר, מברך את השמש, מנשק כל אחד על המצח ושולח את הקהל שלו הביתה עם חיוך מרוח על הפרצוף.




מובי, "Last Night" (הליקון/Mute)