פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלהיט של 4 נון בלונדס: באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם "?What's Up" של 4 נון בלונדס. בואו להצביע

      שנת 93' היתה שנה קשה לרוק. אם 91' היתה השנה שבה הפאנק פרץ (או ליתר דיוק השנה שבה נירוונה הדהימה את כולם, הורידה את מייקל ג'קסון מהמקום הראשון במצעד האלבומים וסללה את הדרך עבור כל להקות האלטרנטיבה שדפקו את הבוחטות שלהם ב-92), הרי ש-93' היתה השנה שבה מנהלי חברות התקליטים באמריקה השתלטו על העסק והבינו שמה שהצעירים רוצים זה גיבורים לא אסתטיים ולא היגיינים, עם חוש אופנתי מחורבן ופוזה אלצ'רנצ'יבית, ללא כל קשר למוזיקה שמתנגנת ברקע. הספין דוקטורז, גיבורי מדורנו בשבוע שעבר, היו חלק אחד במשוואה הרסנית זו, שבה המונח "אלטרנטיבה" נוכס לכדי תדמית שיווקית ארוזה בחולצת פלנל משובצת ושיער מטונף; גם סול אסיילום ו"Runaway Train" הנוראי, עם כל פאסון ה"השיר הזה מוקדש לילדים נעדרים", היו חלק ממנה. אולם, השחקניות הראשיות של אותו פיאסקו נטול דיאודורנט ומלא כינים היו חבורה של ארבע בנות שכינו עצמן 4 Non Blondes.

      תרשו לי להיות לרגע קבליסט ולנתח את הלהקה על פי שמה, שמנסה להתריס כנגד תרבות הפופ - "אנחנו 4 בחורות שאינן בלונדיניות, ומכיוון שאיננו כאלה, כנראה שיש לנו מה לומר, כי בלונדיניות, כידוע, הן טיפשות". משחק ההפוך על הפוך הזה, שנלחם בלחם והחמאה של תעשיית הפופ וגם נכח ב"I Can't Dance" של ג'נסיס, עוד שיר שבא לומר "אני לא יפיוף ולא יודע לרקוד, אבל אם תצלחו את הכיעור שלי תגלו שאני מוכשר", הוא לא פחות מפתטי. למעשה הוא הרבה יותר, מכיוון שהוא מעורר אנטגוניזם במניפולציה שהוא מנסה לעשות על הקהל, שהיא לא פחות עלובה ומתנשאת מזו שנגדה היא יוצאת. גברת, העובדה שיש לך רסטות עם שמן מכונות, קורי עכביש וביצים סרוחות בשיער, נעלי צבא של הומלס, שמלה שנראית כאילו תפרו אותה מריפודים של סובארו-פשע מהסבנטיז ובסיסטית לסבית מכוערת, עוד לא אומרת שגם צריך להקשיב לך.

      הסיפור הופך למבחיל פי כמה כשלוקחים בחשבון שכמה שנים מאוחר יותר הפכה לינדה פרי, אותה גאונה שהגתה את השם "ארבע לא בלונדיניות", לכותבת המובילה של פופ המריונטות האמריקאי, כשמכרה אינספור שירים פרי עטה לכריסטינה אגילרה ("ביוטיפול"), אלישיה קיז ופינק ("Get this Party Started"). לא שיש פסול בלהיות כותבת להשכרה, אבל זה רק מוכיח עד כמה פרי היא אופורטוניסטית נטולת אג'נדה, שרק מנסה להציג עצמה כלא כזו. מצד שלישי, היא בסך הכל משחקת את המשחק וכמו שאומר מארלו סטנפילד - "המשחק הוא המשחק".

      אם סאגת השם נראית לכם כמו איזו היטפלות לטפל, הרי שמדובר בסך הכל בהכנה לאחד השירים הכי מבאסים של הניינטיז, אם לא המבאס שבהם. הוא מתחיל כמו איזו מן פרפרזה על "Don't Worry be Happy" של בובי מקפארין (עוד באסה צדקנית), שנשברת בהתחכמות צינית חסרת חן, ומשם ממשיך לשבעה מדורי גיהנום מוזיקליים - הצליל המעוקר הכללי, שלכאורה יש בו סממנים סיאטליים, אבל למעשה פותח בתנאי מעבדה; שינויי הטון העולים ויורדים - צפירה שאיש לעולם לא יוכל להרגיעה - של פרי לפני הפזמון; וכמובן הפזמון עצמו, שהוא זוועה בסדר גודל של שדות הקטל בקמבודיה - "היי היי היי היי, היי היי היי, היי היי היי היי, אני אומרת היי! מה נהיה?", בניגון השירה הנורא הזה. באמת, מה נהיה עם החרא הזה שלא נגמר וחזר על עצמו ללא הפסק? והיו ימים, לפני 15 שנה, שאי אפשר היה להתחמק מהפזמון הזה, גם אם שמרת על ריחוק מהעולם והקפדת להקשיב רק ל"מסיבת ריקודים" עם מלכיאל גרוסמן ואיתן תבור. השטן הרי תמיד יודע איפה לתפוס אותך.

      גם הטקסט של פרי תאם את רוח התקופה הסלאקרית / דור-Xית בצורה הכי שטחית שיכולה להיות - שיר על בחורה בת 25, שלא יודעת מה קורה סביבה בעולם, והיא עושה כל מה שהיא יכולה, (שזה בעצם כלום, כי הרי כזה היה הדור), מבלי לשכוח את אבן היסוד של הבטלנות - עישון סמים ("אני לוקחת שאיפה עמוקה ונהיית ממש מסטולה"). אבל מה? כמו שאתם רואים את לינדה פרי עם הכובע שלה שעליו תלויים ברשלנות משקפיים כעורים, אין מצב שיש עליה סמים משלה. אני שם כסף שהיא חנג'רית שמנסה לנקנק לאנשים את השאכטות וכשהם כבר עושים טובה ומעבירים לה משהו, היא מוצצת לו את הצורה ומעבירה לחברה הלסבית שלה. תאמינו לי, אני מכיר בנות כאלה וכל החארות חושבות ש4 נון בלונדס היא אחלה להקה. מצדי שיחנקו.

      4 נון בלונדס, "What's Up?" - באסה