בסיסטית מחפשת להקה

בתום אפיזודת האיחוד של הפיקסיז חזר בלאק פרנסיס להתעסק בקריירת הסולו שלו, ואילו קים דיל חוזרת לפרויקט הצד הנצחי שלה, ה-Breeders. טניה דונלי כבר מזמן לא שם וגם לא ג'וספין וויגס, אבל קים וקלי - התאומות לבית דיל – הוציאו אלבום חדש והן גם חוזרות לסיבוב הופעות ברחבי העולם, מה שמבטיח מבחר סריגים חדשים לרכישה מהאתר של קלי (בקרוב גם תוכלו להזמין את המדריך לסריגת תיקים שלה, “Bags That Rock: Knitting on the Road With Kelley Deal”).

אחרי שני אלבומים בתחילת הניינטיז – “Pod” ו”Last Splash” – הברידרז נעלמו. תשע שנים אחרי השפריץ האחרון, הם פתאום חזרו באופן מפתיע עם אלבום שברירי בשם “Title TK” – כינוי לתקליטים בהתהוות שעדיין אין להם שם – שאולי התבשל במשך הרבה זמן, אבל באופן מכוון, או לפחות מוצהר, הרגיש לא אפוי.

הפעם אמנם לא עברו תשע שנים בין אלבום לאלבום, אבל גם שש שנים זה לא מעט. האלבום החדש הוקלט און אנד אוף במשך כמה שנים, במקומות שונים ועם טכנאיי סאונד שונים, בינהם סטיב אלביני, מגדולי המפיקים של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי, וככל הנראה האיש שצריך להאשים בעובדה שחלקים מהתקליט נשמעים כאילו הושרו באמבט חם שהומסה בו חבילה של ואליומים. בעיקר שיר הנושא, זה שסוגר את האלבום.

מלבד אלביני, שהפיק גם את “Pod” וגם את האלבום הקודם של הברידרז, חזרו לתקליט החדש גם המתופף חוזה מדלס והבאסיסט מנדו לופז, שניגנו גם באלבום הקודם. עם יחידת קצב יציבה מאחור, יכלו קים הסולנית/באסיסטית וקלי הסולנית/גיטריסטית להשתעשע בהקלטת האלבום הזה כאוות נפשן – ובלי סמים ואלכוהול אין ספק שהשתיים היו זקוקות לשעשועים. אז קודם כל הן השתעשעו בהעלאות של טראקים, שזה משהו שהברידרז תמיד נמנעו מלעשות מטעמי אתיקת לואו-פיי. אבל אין מה לדאוג, ההעלאות נעשו באופן אנלוגי, ללא מניפולציה דיגיטלית ומבלי להתקרב למחשב, כדי לא לעצבן את אלביני, חלילה.

חוץ מהמשחקים באולפן, השתעשעו האחיות דיל בתקליט הזה גם בכל מיני שפות שהן לא דוברות. קלי שרה קאבר לבלדה הלטינית הקלאסית "Regalame Esta Noche", שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם הביצועים המפורסמים של חוזה פלסיאנו או הכוכב המכסיקני, חוזה חוזה, ונשמע יותר כאילו הוצא מפסקול של סרט של דיויד לינץ'. השתיים גם ממלמלות כל מיני דברים לא ברורים בגרמנית (בעיקר למי שמבין גרמנית) ב"German Studies". בשיר "איסטנבול" אף אחת אמנם לא שרה בטורקית, אבל זה קטע קריפי עם כל מיני סלסולים אוריינטליים עקומים.

רוב שירי האלבום קצרים משלוש דקות, ויש בו הרבה קשקושים שמרגישים כמו סקיצות, כמו הקטע הפותח את האלבום, “Overglazed”, בו חוזרת קים על המנטרה "אני מרגישה את זה, אני מרגישה את זה..." – גם אנחנו! גם אנחנו! - מעל לגיטרות ההפוכות של אחותה. או כמו קטע ההיפ הופ המגניב "Bang On", בו מכריזה דיל "אני לא אוהבת אף אחד ואף אחד לא אוהב אותי/ אני לא רוצה אף אחד ואף אחד לא רוצה אותי", ונשמעת כמו כל מה שהמולדי פיצ'ז אי פעם חלמו להיות.

לצד השתעשעויות – ברעשים, בשפות, במילים, באפקטים ובמקצבים – יש גם שירים של ממש. "We're Gonna Rise" הוא השיר הכי ארוך באלבום (כמעט ארבע דקות) וכנראה גם היפה ביותר. אני גדלתי על הברידרז, והבאס העמוק והאיטי והקול החבול והנשבר של קים דיל בשיר הזה מחזירים אותי תוך שניות הביתה, לחיקה החם של האחות הגדולה האהובה שעזרה לי לעבור את שנות התיכון בשלום יחסי.

“Night of Joy” הוא עוד אחד מהשירים השקטים והמלנכוליים המקסימים באלבום שחושפים את קים דיל בתור כותבת שירים מיוחדת לא פחות ממה שהיא מבצעת ייחודית, ו“Here No More” הוא בלדת קאנטרי עצלה, בה האחיות שרות דואט.

לא כל השירים באלבום מדכדכים. יש גם שירים קצביים יותר, כמו “Walk it Off” הקולי שמעלה ניחוחות ישנים של סטנדרט הגראז' “96 Tears” , "It's the Love" הבאבלגאמי שיכול היה להיות שיר של הראמונז ו”No Way” הרוקנרולי עם הגיטרות הכבדות.

כמו תמיד אצל הברידרז אף סנטימנט הוא לא פשוט וישיר. השירים העולצים נשמעים קצת סדוקים, הבלדות העצובות נשמעות משועשעות והשטויות נשמעות חשובות. והן באמת חשובות – גם אם אין מה לעשות איתן מחוץ לקונטקסט של האלבום, בתוכו הן מתפקדות כדבק שמדביק את הכל ביחד וגורמות לתחושה פמיליארית בכל האזנה נוספת לאלבום השלם. בדיוק כמו ה”It was like so hush hush” מ-”I’m Amazed” של הפיקסיז או ה "You Fuckin' Die!" לפני "Vamos" – תודו שאחרי מיליון האזנות ל”Surfer Rosa” זה לא היה מרגיש אותו הדבר בלעדיהם.

ברידרז, “Mountain Battles”
(BNE)