פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: נועה ליברמן

      היא לא מתכוונת להפוך את הפצעים שלנו לארוטיים אלא למיניים – פשוט כי הם מאפשרים חדירה לגוף

      תערוכת היחיד של נועה ליברמן, I/O , מוצגת בגלריה אלפרד

      I/O

      המשמעות העיקרית, בעבורי, של שם התערוכה, היא הסימן הגרפי של הקו והעיגול – הסימן הזכרי והנקבי. השם הוא גם ראשי תיבות של inside /outside – גם גבר וגם אישה. פאלוס וואגינה. הצילומים בתערוכה מציגים חלקי גוף שאינם תמיד מזוהים, ומול הצילום עולה הצורך לזהות את האיבר המצולם ולשייך אותו לאישה/ גבר. הגוף הופך פתאום להיות כלי, סמן לזהות מסוימת שאותה אנחנו תמיד מחפשים. שם התערוכה מסמל את הצורך שלנו בהגדרה ובקטלוג שמשפיעים על התפישה שלנו באופן כללי, וכמובן ספציפית לגבי הגוף – הצורך להגדיר את הגוף ואת עצמנו לפי תבניות קיימות.

      אמנים שהשפיעו

      אני מושפעת כמעט מכל דבר ויזואלי. גם טיול ברחוב תוך התבוננות באנשים הוא מקור השראה עבורי. מבחינה אסתטית, הושפעתי מאוד מעבודות של אמנים יפניים עכשויים, כמו חלק מעבודותיה של Ai Yamaguchi או Ryoko Suzuki. משהו בסגנון ובנקיון. גם קולנוע משפיע עלי, בתקופה האחרונה בעיקר סרטים קוראניים (כמו "שלום לנוקמת") וגם צילומי פרסומת ועיתונות.

      הצופה האידיאלי

      מישהו שלא מפחד להרגיש מול העבודות, שיכול לראות מעבר למשטח התמונה. צופה שיגיע לתובנות משמעותיות לגבי החיים בעקבות צפייה באמנות שלי.


      .

      אמנות טובה

      כזו שמרגשת אותי. מבחינה אינטלקטואלית, ויזואלית, אסתטית.

      אמנות גרועה

      עבודות שנראות "כמו". עבודות שמשעתקות וממחזרות סגנונות שכבר אינם רלוונטיים יותר ואינן מכילות דבר מעבר למשטח העבודה.


      .

      תיק עיתונות

      "המיניות של הגוף היא לא הגוף כשלעצמו, כפי שהוא נגלה עינינו – המיניות היא אופן ההסתכלות עליו", אומרת נועה ליברמן. אופן ההתבוננות של ליברמן בגוף הוא ההיפך המוחלט מהאופן שבו מוצג גוף חשוף בתקשורת, בפרט בעולם הפרסום והאופנה, שם הגוף מוצג כמעורר תשוקה או גירוי מיני, תחושה שמטרתה לפתות או לעורר קנאה ובסופו של דבר לשווק מוצר או אורח חיים מסוים. תשוקה שלא היתה מתעוררת אם זווית הצילום, התאורה או האיפור היו שונים. "בעבודות שלי הגוף נשאר גוף", היא מסבירה, "הוא לא מוצג מנקודת המבט לפיה הוא אמור לתפקד כמשהו מגרה, ונשאר במקום של האובססיה העצמית של בני האדם עם הגוף שלהם".

      ההתעסקות האובססיבית בגוף, כמו שליברמן מתייחסת אליה, היא הבחינה היומיומית שלנו, שמתעכבת אפילו על פרטים מינוריים במראה החיצוני כמו פצעון או שערה מיותרת בפנים. בתערוכת היחיד שלה, "O/I” בגלריה אלפרד, היא מציגה צילומים של חלקי גוף בתקריב הממלא את הפריים לפעמים עד אפס מקום, חלקם שרוטים ומצולקים. הפציעות קטנות יחסית, לא קיצוניות ולא מדממות, דומות יותר לחתך שנוצר בזמן גילוח, או הכנת סלט, מאשר תוצר של תאונה קשה. פגמים שמופיעים מפעם לפעם על הגוף שלנו, ומעידים בעיקר על חוסר השלמות שלו, ולא על טראומה קשה שעבר.

      אחדים מהפצעים שליברמן צילמה נראים כמעין תכשיט מנצנץ של מצע העור המטושטש, וליברמן מרוצה מסוג האסתטיקה שיצרה, וההוצאה של הפצע מההקשר הצפוי: "מעניין אותי 'לצייר' עם הגוף, הקומפוזיציה, הקו. הגוף הוא חומר גלם ליצור 'נוף'. אני רוצה לתת מקום לחלקי גוף שנתפסים כמכוערים או לא מיניים, ולהפוך אותם למיניים".

      ליברמן לא מתכוונת, חלילה, להפוך את הפצעים לסקסיים או אירוטיים. המיניות של הפצעים עבורה היא הזיהוי שלהם כאיבר מין: "המיניות בעבודה היא כל אותם פצעים ונקבים – מקומות המאפשרים חדירה לגוף".

      ההתבוננות שלה בגוף האנושי כולו כמאפשר חדירה, מיני, מושפעת לא מעט מלימודי המגדר, ובימים אלה היא לומדת לתואר שני. למגדר, בשונה מהמין, היא מתייחסת כהגדרה מלאכותית שנוצרה על ידי החברה: "עד המאה ה-17 לא היתה מודעות להבדלים בין גוף של גבר לגוף של אישה – מלבד סימני המין החיצוניים. התפישה שאישה לא מסוגלת לבצע פעולה מסויימת בגלל שיש לה רחם והיא חלשה לא היתה קיימת. לנשים היו הרבה פחות זכויות בגלל תפישה מעמדית, חברתית, אבל לא בגלל הבדלים ביכולת הפיזית. בעבודה הנוכחית המטרה שלי היא לנתק את הצילומים מהזיהוי האוטומטי של זכר או נקבה. אנשים מגיבים לחוסר הוודאות הזאת בכל מיני דרכים, חלקם נכנסים לתערוכה וברור להם שכל המצולמים הם גברים. הצילומים חושפים את הצורך שלנו להגדיר כל הזמן".