היי בנטורל: צריך הרבה סבלנות

הגמילה עושה לצחי בלטה דברים מוזרים. השבוע, למשל, הוא מצא את עצמו מטיף לחברה בצרה

צחי בלטה

"מה, לא משעמם לך ככה צחי?" שאלה אותי בחורה אחת, שעדיין לא סגורה על מה היא רוצה להיות. מה שכן היא משועממת. מהסוג המשעמם שחושב שסמים זה אחלה פיתרון לאנשים משועממים. "לא, האמת הכי לא משעמם לי שהיה לי מזה הרבה זמן" אני שומע אותה מעשנת בספקנות מהצד השני של הפלאפון. היא לא מאמינה שזה ככה. האוזן שלי רותחת משיחה שהתארכה בעצלתיים ליותר משעה. אני מת לזיין אותה, כמובן. אין סיבה אחרת מלבדה להצמיד את אזניי המתכלות למכשיר הנורא הזה ליותר מעשר דקות. יש קטע כזה עם בנות, שרוצות אותך, אבל רוצות עוד יותר לשמוע ובעיקר לחוש - מבלי לגעת חלילה - שאתה רוצה אותן יותר. איך אמר ש.שבן: "הזמן עשה תרגיל/ 32 זה לא גיל בשביל ילדונת בנאדם". היא כבר בת 33.

הבחורה הזו, מלבד לעשות לי טיזינג מילולי שמקביל לכאב ביצים הראשון שקיבלתי בטיול השנתי בכיתה ט' לכינרת, כל הזמן, אבל ממש כל הזמן, מנסה לשדל אותי לחזור לעשן. לא מקבלת לא כתשובה. היא מהסוג הכל כך מכור, שלא מוכן להאמין שאפשר בלי, שאפשר להרגיש בלי, שזה אשכרה מתפקד בלי. ואני מסתכל על העיר ושומע אותה מעשנת עוד אחד "ומה אתה עושה כשלא הולך לך?". אני שם יד על הבטן ומתרגל מחזור מהיר של נשימת קפאלבהטי, ככה בשביל השיוויוניות בסאונד ועונה לה רגוע כמו ג'יידו קרישנמורטי, 'מנסה עוד הפעם'. "אני לא מאמינה לך, זה נשמע לי טוב מדי". ואני מתחיל לעבור לנשימות עמוקות יותר. סבלנות. צריך הרבה סבלנות למסטולים - עוד שיעור שלמדתי בזמן האחרון. אני יכול לשמוע אותה מחייכת את החיוך הבשרני שלה, כזה שהעשן שט עליו כמו דוגית, שכל מלאכיה נרדמו כולם. מחייכים.

כרגע, הדרך היחידה לסתום לה את הפה היא לתת לה בראש בוכטה של מציאות. ואין דבר שבלטה אוהב לעשות יותר מאשר לתת לבנות בראש, במיוחד כאלו שהוא מת לזיין והן יודעות את זה. "תקשיבי, את חייבת להבין שזה אשכרה אחרת. כל המציאות הזאת בהכרח מאלצת אותך להתנהגות אחרת שלך; לצדדים אחרים שלך, שמתאימים למצבים שתודה לאל ממשיכים להשתנות. את איתי?" אני מאפשר לי ולה לקחת אוויר. היא מדליקה אותו מחדש. "בערך אבל תמשיך". "כדי לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון - עליך לשתוק רוב הזמן" אמר אוסקר ווילד, והוא כרגיל, הכי צודק בעולם. אבל יש רגעים שבהם צריך לפתוח את הפה. אז המשכתי.

צריך הרבה סבלנות

"כאילו פעם, הייתי קם מסטול, יוצא מהבית מסטול, חוזר לבית מסטול, שותה בירה מסטול, רואה סרט מסטול, מדבר בטלפון מסטול, מזיין מסטול, מדליק עוד ג'וינט מסטול, מנסה לקרוא ספר מסטול, מנסה לעבוד מסטול וכשזה לא הולך מעשן עוד אחד, אוכל מסטול, מרגיש שבע מסטול, צמא? בואו נעשה עוד ג'וינט ככה המים יותר טעימים, מאוהב? לא זוכר שהיה לי כזה דבר אבל אם היה משהו שהתקרב הייתי מסטול; ראיונות עבודה? מפוצץ טילים, עצבני? מסטול, טלפון? מסטול. הולך לי בחיים? מסטול, לא הולך לי כלום? מסטול. אם את שמה לב - ואני בטוח ששמת - יש כאן איזה תחושה עמומה השזורה כחוט השני בכל פעולה ותחושה שלי במשך יותר מדי שנים. והכל בסופו של דבר, ואני מדבר איתך אחרי שנים של שימוש מחוייך ומפוחד רק מהיום בו זה ייגמר, הכל נראה ומרגיש אותו הדבר ואת יודעת מה זה אומר".

לקחתי אוויר ואמרתי בלב תודה לורד, המורה המעולה שלי ליוגה שעזבה אותי לטובת מגורים בריאים יותר בעין הוד. "מה?" אני יכול לשמוע את החיוך שלה הופך להיות צר וחורקני, "מ-ש-ע-מ-ם. בטירוף אבל".

היא השתתקה, השתעלה שיעול נייר שיוף כזה לפני ששאלה אם בא לי לבוא אליה ובאותו משפט קפצה לזה ש'היא חייבת לעשות משהו ואולי אבוא, לא בעצם היא חייבת לעשות קודם את הדבר הזה ואולי נדבר אחר כך או משהו כזה' . סבלנות. צריך הרבה סבלנות. תלוי למי. לא יודע אם יש לי סבלנות לבחורות שבדיוק פגה השפעת הריטלין עליהן. יותר מדי כאלו מסתובבות בעיר עם מבטים עציים מיואשים בעיניים המדהימות עדיין שלהן, מדברות על כמה זה אותו דבר ותמיד שואלות בסוף, שנייה לפני ההתרסקות הבלתי נמנעת, "אז מה נשאר לך עוד משהו לעשן?" אמרתי לה שאני הולך לדפוק בירה בחוץ, פיפי ולישון, אז דבר איתי אחר כך אולי נעשה משהו, כן בטח בובה, אולי באמת הגיע הזמן שנעשה משהו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully