וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אשתי רוקדת ואני חלום" נוגע ללב, אך לא אחיד ברמתו

יובל בן-ישראל

11.4.2008 / 12:36

תודה על סופרים כמו קובי בן-שמחון, שהעיז לכתוב את "אשתי רוקדת ואני חולם", אפילו שאין לו מה להגיד על הכיבוש. יובל בן-ישראל הדוניסט

תודה לאל שיש לנו עדיין סופרים צעירים כמו קובי בן-שמחון. בישראל של שנות האלפיים, לפעמים נדמה שאם אין לכותב מסר פוליטי פסבדו-הומניסטי בנוגע לסכסוך עם הפלשתינאים, או שאינו נותן קול ומרחב הבעה לאיזה מגזר אנושי מדומיין, אז גם אין לו זכות לכתוב משהו חדש. ובמציאות ספרותית-לא-ספרותית זו, מפתיע למצוא עיתונאי צעיר שיש לו את האומץ לעשות דברים אחרת. חוץ מנפילות קלות פה ושם (אפילו הוא לא עמד בפיתוי לכתוב על סבתא ניצולת שואה), "אשתי רוקדת ואני חולם" חוזר למחוזותיה הרומנטיים של הכתיבה הספרותית - אהבה, אובדן, חיים, מוות.

גיבור הטקסט מספר, באפיזודות קצרות ובסדר זמנים מפותל, את סיפור חייו העגמומיים, שהתחילו בבדידות ובהשתוקקות למגע, ואחרי כשלושים שנה חזרו לאותה הנקודה בדיוק. בדרך נחשפת מציאות חיים מבולבלת, בה נדמה שהדבר היציב והבטוח היחיד - מלבד העיר תל-אביב בה מתנהלת העלילה - הוא האובדן. אחת אחרי השניה, כל הדמויות המשמעותיות לגיבור אובדות לו; עוברות מן העולם, עוזבות, נשכחות, מתגלות כתחליפים. הפנטזיה לעולם אינה מתגשמת, התסכול הנפשי והמיני נוכח בכל, והרגשות עזים מכדי להביעם בצורה ישירה. "אשתי רוקדת ואני חולם" בנוי מאבני היסוד של ספרות במיטבה - זהו סיפור הפסיכולוגיה של אדם עצוב וקרוע, המנסה לשווא לדלות ולאחות את פיסות הזכרון שנותרו לו מחיים רצופי אכזבה.

אך אם המבנה הספרותי של גיבור צעיר המנסה להתמודד עם תחושת שבר באמצעות סיפור חייו מחדש נשמע לכם מוכר, אינכם טועים. שניים מהטקסטים המונומנטליים של ז'אנר האוטוביוגרפיה-הבדיונית בספרות העברית, "מיכאל שלי" (עמוס עוז) ו"החיים כמשל" (פנחס שדה), נוכחים כמעט לכל אורך הטקסט. הם זוכים לאזכורים מפורשים ובלתי-מפורשים, והתכנים המשותפים שלהם - מיניות, אובדן, תשוקה, עצבות, ילדותיות שעבר זמנה, פנטזיות אדיפליות - מניעים גם את הספר הזה. הגיבור חסר השם של "אשתי רוקדת ואני חולם" ירש את העצבות הרומנטית וחסרת הגבולות של חנה גונן מ"מיכאל שלי" ואת החור הפעור בנשמתו של שדה מ"החיים כמשל". עם זאת, לרוע המזל, הוא לא ירש את כשרון הכתיבה והסיפור שלהם.

זונות משכילות וגברים בוכים

למרות זאת, ודווקא על רקע השאיפות הגבוהות והלב הרגיש של המחבר, לא ניתן שלא להתאכזב (בכל עמוד כמעט) מכך שהעלילה והדמויות לא עוברות כאמינות והגיוניות. עיקר הבעיה של הטקסט טמון במתח שבין בגרות וילדותיות. נדמה שתוך כדי המהלך המפרך של העלאת זכרונות העבר, מתבלבל המספר לא פעם בין בוגר וילדותי, וכך קורה שהוא נזכר שכילד בגיל חמש הוא היה מניח את ראשו על האדמה "ושומע את פעימות הלב של העולם", או לחילופין שבגיל ההתבגרות, שעה שהוא ביקר אצל זונה, היא הציעה לו "קפה של גדולים". ייתכן שניתן היה לפטור את הקשיים הללו באיזושהי אמירה עקרונית על ערבוב המציאות והדמיון אצל מספר שהוא ילד-גבר, אולם כאשר הטקסט עמוס ילדים המדברים כמבוגרים ומבוגרים כילדים, הקריאה נעשית לא נוחה ועולה תחושה חזקה של פספוס.

אולם אי-ההתאמה בין הגיל והדיבור היא רק פן אחד של מבחן הסבירות הריאליסטית, בו העלילה והדמויות נכשלות פעם אחר פעם. קצת קשה לקחת ברצינות ולהישאב אל תוך מציאות המציגה זונות משכילות ופואטיות, התנהגויות-טירוף מוקצנות מעבר לכל פרופורציה (במיוחד בדמותו של גוגו, שהוא קריקטורה מוגזמת ולא מצחיקה של נער חולה נפש), והתרחשויות לא סבירות כמו גבר בן שלושים שבוכה כשמרביצים לו, או שוטר ששמח לגלות נערים ששוחטים כלבים.

בסופו של עניין, "אשתי רוקדת ואני חולם" אינו אחיד ברמתו. מצד אחד, האווירה הקודרת והרוח הרומנטית שלו מעוררות הערצה, הוא נוגע בלב ומעורר מחשבה ורגש, ורצוף רגעים קטנים ונפלאים (למשל, "אמא שלי מתה בתאונת דרכים פשוטה"). ומצד שני, נדמה שעוד קצת עבודה בליטוש העלילה והאפיזודות העלילתיות, והשקעה רבה יותר באמצעי העיצוב של הדמויות, היו יכולות להפוך את רומן הביכורים של בן-שמחון לטקסט שהוא היה רוצה להיות.


"אשתי רוקדת ואני חולם" / קובי בן-שמחון. 221 עמ'. כנרת, זמורה-ביתן, דביר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully