פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצוות לא תעשה

      שבוע לפני הפרק האחרון של "תעשה לי ילד" מכריזה עליה שני פישר כסדרת המקור הכיפית והטובה ביותר של הרגע. ולעזאזל עם הקלישאות

      רצה האל, והתחלתי לצפות בסדרה "תעשה לי ילד" באותו השבוע שבו התחלתי לצפות מההתחלה ב"הפמליה". אולי בגלל זה, מציאת נקודות ההשקה ביניהן, בניגוד לכל הגיון, דווקא נראתה לי מתבקשת. בשתי הסדרות הללו העלילה נסובה סביב קלישאה תרבותית רווחת, להלן כוכב רוק הולל בתל אביב וכוכב קולנוע עולה והולל לא פחות בהוליווד. שתיהן גם סדרות שהן כייפיות באותה מידה שהן רחוקות מלהיות הקלישאה שבקלות רבה היו יכולות להיות.

      ובכל זאת, ביום ראשון לפני ארבעה שבועות, יום אחרי עלייתה של "תעשה לי ילד" לאוויר, האשימו את הסדרה מבקרי טלוויזיה רבים בקלישאתיות. החלטתי אז למחות בשקט, לתת לה להתקדם ולשפוט אותה רק בתום הפרק הרביעי, רגע לפני שהיא מגיעה לסיומה. כעת (ובביטחון רב) אני יכולה לומר שהקלישאה הגדולה ביותר ביחס לסדרה היא להכתירה כקלישאה. זוהי הדרך הקלה ביותר להתמודד איתה והבעיה האחרונה שלה (למרות שעוצמת הרגשנות של תגובות הנגד לסדרה עשויות דווקא להצביע על כך שהיא כן חשפה ללא מעט עיתונאים איזה עצב).

      "תעשה לי ילד" בולטת בנוף דרמות המקור הישראליות, לא רק בצילום הנהדר ובמשחק האמין אלא מכיוון שהיא מזכירה לצופים – וכאן למעשה טמון ההישג הגדול של התסריטאית של שירלי מושיוף והבמאי יובל שפרמן - שצפייה בסדרה כחול-לבן יכולה להיות מהנה. אפילו מהנה מאוד. הדיכאון הקליני ששורר בסדרות הדרמה ישראליות כתנאי לקיומן נוכח בה במינונים קטנים בלבד. לעומת זאת יש בה הרבה מוזיקה, ערום מלא פלוס אורגיות והכי חשוב – סירוס מכוון של המוסרנות השגורה, לפיה שימוש בסמים קשים יוריד אותך ישר לטמיון, והכרה בתרומתו למחוזות יצירתיים, יצריים ולילות לבנים שאין שניים להם. מהרבה בחינות, "תעשה לי ילד" היא בעצם שיר הלל לתל אביב, וזוהי נקודה חשובה לזכותה, שכן היא לא משתמשת בנכסיה של העיר רק כתפאורה פוטוגנית, או מתייחסת אליה בחד גוניות המוכרת של "עיר החטאים", אלא באמת ובתמים אוהבת אותה.

      זה ילד זה?

      "תעשה" אמנם לא נקייה מקישוטים קלישאתיים, החל מסצנת הפתיחה האנאלית שלה וכלה בנוף אורבני לא סביר ביופיו שנשקף מהבתים של גיבורי הסדרה, אך את עיקר משאביה ככותבת ניתבה התסריטאית שירלי מושיוף לעיצוב דמויות חד פעמיות. רם (גל תורן), סולן להקת ההסתדרות והכוכב הראשי, הוא כל דבר למעט קלישאה של כוכב רוק. הוא קירח, שמנמן, חזיר, אינפנטיל ויש לו את התחת הכי לא פוטוגני שנראה על מסך הטלוויזיה. וכן, יש בו משהו שובה לב, דווקא בזכות היותו סדיסט יותר מהמרקיז דה סאד ודו קוטבי לפחות כמו קורט קוביין (מינוס האישה המפלצתית והשוטגאן בפה). הניגודיות שגלומה בדמותו, מצד אחד הילד הקטן שסובל מחרדת נטישה ולא יכול להיות לבד לרגע ומצד שני מגלומן, נצלן ואנטי-ג'נטלמן, הוא סוד קסמו הבלתי מפוענח.

      כבחורה, ובניגוד לכל המוסכמות האסתטיות, אני אפילו יכולה להבין כיצד דמות מלאת קסם וכריזמה כמוהו הפילה ברשתה ג'ינג'ית אינטיליגנטית ואבודה כאסנת (ליאת תמרי). הדרדרותה של אסנת במהלך הסדרה היא אולי הקלישאה היחידה, אולם, הסיבה היחידה שתהליך האובדן העצמי שהיא חווה מצטייר לעיתים כלא מהימן גלומה באורך החיים של הסדרה, חמישה פרקים בלבד – יריעה מצומצמת שלא מאפשרת לה לחוות לעומק תהליכים שאורכים לפחות מספר חודשים בחיים האמיתיים, או שתי עונות ב"סקס והעיר הגדולה".

      באיזשהו מקום אני מרגישה ש"תעשה" איבדה, לקראת הפרק השלישי, את הקלילות הכובשת שאפיינה את הפרקים הראשונים. את המוזיקה הפשוטה, הסקס הפראי והסטלות הטובות החליפו טקסטים דיכאוניים, סקס צולע וסרטים רעים של סמים. וזה חבל, כי אם נחזור לרגע ל"פמליה", הרי שיש לה זכות קיום גם אם הייתה ממשיכה להלך על הקו הרגשי החמקמק שאפיין אותה בהתחלה. כצופה, אינני צריכה לראות את רם מזיין את נינה כדי שיצבוט לי בלב. מספיק שרם קורא לאסנת "מאמא" כדי לפייס אותה והיא מתרככת, מבלי שהיא יודעת כמוני (וכמו יתר הצופים) שבדיוק באותו כינוי החיבה, באותה הנימה ובאותם ההקשרים הוא פייס את החברה הקודמת שלו בפרק הראשון. ועדיין, מדובר בסדרת המקור הטובה ביותר שמשודרת כיום בטלוויזיה, ומיקומה בלוח השידורים, מוצאי שבת ב- 22:00, סוף סוף נותן לצופים אלטרנטיבה שווה באמת מול "הישרדות", שפעם הייתה התרופה לשביזות יום א', והיום רק משביזה.

      תעשה לי ילד, שבת, HOT3, 22:00