האירוע המסקרן ביותר של חופשת הפסח מתחיל היום והוא הביאנלה הראשונה לאדריכלות נוף עירוני בבת ים. בת ים עיר יפה. לא רק קו החוף המתערפל בקצף גל ועננה, אלא גם הבנייה, שעדיין לא מסגירה את הדיסוננס הישרא-גלובלי ואת הפערים הגדולים בין אדונים לפועלים. בת ים, שהים שבשמה המופז הוא דווקא קיצור של ירושלים, לא ניצבת עם הפנים לשוק האירופי ואינה מתחרה בקו הרקיע של מנהטן. בית העירייה שלה הוא מופת אדריכלי - הן במראו והן בנוכחותו, ברחוב, בין בלוקון לבלוקון - המזכיר, באור השמש הבוהק, את מה שיכול היה להיות סגנון ישראלי לו רק היינו דבקים בו.
הביאנלה - ויש כבר מי שמתנצלים על השימוש במונח האנטי-בת-ימי הזה פרי אצירתן של שלוש נשים (סיגל ברניר, תמר דראל פוספלד ופרופ' יעל מוריה קליין) ובחסותו של ראש העיר (מר שלומי לחיאני), נעה בין שיח במובן הפוסט מודרני לשיח במובן הגשמי. יעני, שיח. הפער המשעשע בין שיח לשיח, חושף את שורשי האירוע, על קסמו ועל הבעייתיות שבו.
ברמת השיח האקדמי, מבקשת הביאנלה לבדוק את מערכות היחסים בין המרחב הפרטי לציבורי, בין האדם לסביבתו, ומכאן - בין האזרח לרשויותיו, למתכנני הפיסיות של חייו. יוזמות הביאנלה החליטו לשים במרכז האירוע את המונח "פעולה עירונית". כלומר, הביאנלה מבקשת לא רק לבדוק או לחקור, אלא לפעול ולשנות (ראוי לציין כי בהצגת המטרות מגדירות היוזמות עצמן את האירוע כ"ניסוי" או "משחק" - משחק שעורכות נשים למען הקהילה, ברשותם והשגחתם של גברים).
שיח מטפס
ברמת השיח, זה עם העלווה והענפים, הוקמו, או שמא "נשתלו", או "הוטבעו" בעיר מספר "אזורי טבע" שונים: גנים משותפים, גינות אוטרקיות, בין בנינים, כהמשך של מרפסות, כמחאה טבעית נגד אסון-איילון. אזורי השכחה, המרחב הציבורי שבין לבין, זוכה לשימוש. "הבה נביט אחורה מאות ואולי אלפי שנים", קורא הטקסט המלווה את הפרויקט "גן עדן קטן","ונתמודד עם הצרכים של ימינו בכלים קדומים". פרויקט אחר, המכונה "מטבחוץ", מבקש לשחזר מסורת סוציאליסטית של תכנון שכונות, מספר על "עבר של סולידריות חברתית" ומעונין "לאפשר קשר בלתי אמצעי עם השכנים" על ידי בישול וסעודה חשופים ומשותפים. הפרויקט "בית על עץ" מבקש לשאול (או בפועל, לענות) "האם קיים עדיין צורך במרחבי-ילדות... האם בהייה במסך היא תחליף הולם להידברות עם ילדים ולמשחקי חוץ?"
מוכרח אדם לשאול את עצמו איזו תקופה היא זו בה יש צורך לשים מרכאות סביב המושג "בית על עץ"? בה יש ליזום את בנייתו? תקופה בה יש לייצר מחדש את הרווח, את המרחב? האם ניתן בכלל "לייצר" רווח? על אדריכל הנוף מוטלת המלאכה הביזארית של יצירת האי-עשייה, חינוך מחדש לפראות (אצילית, כמובן), חתירה לאנושיות על ידי אמצעים טכניים.
ההצלחה האמיתית, זו שמחוץ ל"חוויה", של הביאנלה הראשונה בבת ים תימדד רק כשתישכח. כשיעזבו האדריכלים, האמנים והפילוסופים, לכשיישארו אינדיבידואלים, בת-ימים נטולי ביאנלה, שיוכלו לבחור האם להמשיך ולשמר את ערכי הקהילה המדומיינת שהונחלו להם.