לא משנה

לצד ציון העשור ל"נוורמיינד", התקליט שהפך את נירוונה מעוד להקה אלטרנטיבית שפועלת באחת מאינספור סצינות השוליים של הרוק האמריקאי ללהקה הגדולה ביותר בארצות הברית, יצאה גם ביוגרפיה חדשה של קורט קוביין בשם "Heavier Than Heaven", אותה כתב עיתונאי המוזיקה צ'ארלס ר. קרוס אחרי שנים של מחקר, מעל ל-400 ראיונות, גישה ליומניו הפרטיים של קוביין ותמיכתה המלאה של קורטני לאב.

כשקוביין ירה בעצמו ב-94' הגבתי על ההתאבדות שלו בציניות. ברוב טפשותי, האינסטינקט הראשוני שלי היה לנתח את ההתאבדות הזו כמהלך קרייריסטי. כפי שראיתי אז את הדברים – לקוביין, כמי שתפקד כקולם של הנעורים המשועממים והמנוכרים ודוברו של דור מיוסר, לא היתה ברירה אלא להתאבד. אחרי הכל, הוא היה בן 27, כמו כל האחרים.

כשניתחתי את האספקטים החיצוניים של מותו של האייקון הגדול ביותר של הדור שלו, ואת חוסר האפשרות שלו להזדקן בכבוד מבלי לסכן את המעמד שהגיע אליו, הייתי משוכנעת שזה כל מה שרלוונטי. מהסיבות האישיות שגרמו לקורט קוביין לרצות למות התעלמתי לחלוטין. וזה לא שלא אהבתי את נירוונה.

במשך שנים לאחר מכן כעסתי על עצמי על שיכולתי לכתוב את מה שכתבתי מיד אחרי מותו, והצטערתי על חוסר הרגישות המבחילה שהפגנתי. אחרי שקראתי את "כבד יותר מגן עדן" בשקיקה של מעריצה שרוצה לגלות עוד ועוד פרטים וסודות על הגיבור שאיננו עוד, בהנחה מעט תמימה שכל מילה כתובה היא אמת (למרות שאף פעם אי אפשר לדעת), הפסקתי לכעוס על עצמי. קרוס מציג את קוביין באור הכי אנושי שיכול להיות ומדגיש את הדואליות שלו. נכון שקוביין נגעל ממעמד הסופרסטאר שהגיע אליו, אבל באותה מידה זהו המעמד שהוא תמיד חלם להגיע אליו. נכון שקוביין לקה בהרס עצמי, אך בד בבד הוא תכנן את הקריירה שלו בקפידה ועשה כל מאמץ אפשרי כדי להצליח.

כמי שהיה עסוק באופן תמידי בבניית המיתוס של עצמו, נהג לספר לעיתונאים סיפורים בדויים או מוגזמים על עצמו ושכתב את ההיסטוריה הפרטית שלו לא פעם לטובת הביוגרפיה שלו, ההנחות שלי בדבר ההתאבדות שלו כנראה לא היו כל כך ציניות כמו שחשבתי. הביוגרפיה החדשה חושפת את הסבל האישי של קורט עד הפרט האחרון, החל במשפחה ההרוסה שלו, דרך חרדות הנטישה, השנאה העצמית, כאבי הבטן המחרידים וההתמכרות שלו להרואין. אלה חלק מהסיבות שהביאו להתאבדות הטראגית שלו. מצד שני, הספר מציין גם שקורט קוביין הכריז עוד בנעוריו שהוא מתכוון להתפרסם ומיד אחר כך ליטול את חייו. מסתבר שקורט היה לא פחות ציני ממני.