קראו את הפרק הראשון של "סופו של מיסטר Y"

מוקדש לקו?ז ו?ן

כל האמונה והאמון המערביים מושקעים בהימור הזה של הייצוג, שהסימן עשוי להפנות אל מעמקי המובן, שסימן עשוי להתחלף עם המובן, יש מי שערב ליחסי חליפין אלה - אלוהים כמובן. אבל מה אם ניתן לעשות סימולציה של אלוהים עצמו, כלומר לצמצמו לסימנים המוסכמים שלו? אזי כל המערכת מאבדת את שיווי המשקל, הוא עצמו אינו אלא סימולקרה עצומת-ממדים - לא סתם לא ממשי, אלא סימולקרה, כלומר שלעולם אינו מתחלף עם הממשי, אבל מתחלף בו-בעצמו, במסלול בלתי נפסק, ושמושא ההוראה שלו כמו גם גבולותיו אינם מצויים בשום מקום.
ז'אן בודריאר

והרי אפשרי שישות תציג עצמה כמשהו שהיא לחלוטין איננה.
מרטין היידגר

לא רק שדבר אינו טוב או רע מלבד במחשבה שעושה אותו כזה, אלא שדבר אינו קיים כלל, מלבד במחשבה שמקיימת אותו.

סמואל באטלר

'יש לך אפשרות אחת'.

יש לך... אני נשענת החוצה מחלון משרדי, מעשנת סיגריה ומנסה לקרוא מגזין באור החורפי, כשלפתע נשמע קול שלא שמעתי קודם. בסדר, את הקול - טראח, בום, וכו' - כבר שמעתי פעם, אבל הוא מגיע עכשיו מתחת?י, וזה לא בסדר. לא אמור להיות שם כלום: אני בקומת הקרקע, אבל האדמה רועדת כאילו משהו מנסה לבקוע מלמטה, ואני חושבת על אמהות של אנשים אחרים שמנערות את השמיכות שלהם, או אפילו על אלוהים שמנער את מארג המרחב-זמן. ואז אני חושבת - לעזאזל, זאת רעידת אדמה, ואני זורקת את הסיגריה ויוצאת בריצה מהמשרד בדיוק ברגע שהאזעקה מתחילה ליילל.

לא תמיד אני רצה מיד כשנשמעת אזעקה. מי כן? בדרך כלל אלה אזעקות שווא: אימון, תרגולת. הזעזועים פוסקים כשאני בדרכי לדלת הצדדית של הבניין. לחזור למשרד שלי? לא, אי-אפשר להישאר בבניין כשהאזעקה הזאת מתחילה. רועש מדי; היא מייללת בתוך הראש. בדרך החוצה אני עוברת ליד לוח המודעות של בטיחות וגיהות, שמציג תמונות של אנשים פצועים. התמונות מיטשטשות כשאני חולפת על פניהן: אדם שיש לו כאב גב חוטף גם התקף לב, וכמה אנשים שנראים כמו הולוגרמות מנסים להחיות אותו. הייתי אמורה ללכת השנה לאיזה קורס בטיחות וגיהות, אבל לא הלכתי.

אני פותחת את הדלת הצדדית ורואה אנשים יוצאים מבניין ראסל, הולכים או רצים לאורך הבניין שלנו ועולים במדרגות האפורות לכיוון בניין ניוטון והספרייה. אני פונה ימינה ועולה במדרגות שתיים שתיים. השמים אפורים, ובאוויר תלוי טפטוף דקיק כמו רעש סטטי בטלוויזיה, כאילו התמונה הוקפאה. לפעמים, בשעות בין ערביים כאלה של ינואר, השמש רובצת נמוך בשמים, כמו בודהה לבוש גלימה כתומה בסרט דוקומנטרי על משמעות החיים. היום אין שמש. אני מגיעה לקצה ההתקהלות ומפסיקה לרוץ. כולם מסתכלים על אותו דבר, מתנשמים ומשמיעים קולות כמו בתצוגת זיקוקים.

בניין ניוטון.

הוא מתמוטט.

אני נזכרת בצעצוע הזה - ראיתי אותו לא מזמן על שולחן של מישהו? - סוס קטן שעומד על כפתור עץ. כשלוחצים על הכפתור מלמטה הסוס צונח על ברכיו. ככה נראה עכשיו בניין ניוטון. הוא קורס, אבל במעוקם - פינה אחת נעלמת, עכשיו האחרת, עכשיו... הוא חדל. הוא נאנק וחדל. חלון בקומה השלישית נפתח הצדה בחבטה, וצג מחשב נופל ממנו ומתרסק על מה שנשאר מהחצר המרוצפת שלמטה. ארבעה גברים בקסדות מגן ובמעילים זרחניים מתקרבים לאט אל החצר ההרוסה, אבל אז מגיע גבר אחר שאומר להם משהו, וכולם מתרחקים משם.
שני גברים בחליפות אפורות עומדים לידי.

"דז'ה וו?," אומר אחד מהם לחברו.

אני מחפשת סביבי מישהו מוכר. הנה מ?רי רובינסון, ראש המחלקה, מדברת עם ליסה הו?ב?ס. אין עוד הרבה אנשים מהמחלקה לאנגלית, אבל אני רואה את מאקס טרומן עומד לבדו ומעשן סיגריה מגולגלת. הוא י?דע מה קורה.

"הלו אריאל," הוא ממלמל אלי כשאני ניגשת ועומדת לצדו.
מאקס תמיד ממלמל - לא בביישנות, אלא כאילו הוא לוחש כמה יעלה לך להעלים את האויב המושבע שלך, או כמה תצטרכי לשלם תמורת שיפוץ התוצאות במירוץ סוסים. הוא מחבב אותי? לא נראה לי שהוא בוטח בי. אבל למה שיבטח? אני צעירה יחסית, די חדשה במחלקה, וכנראה נראית שאפתנית, אף על פי שאני לא. יש לי גם שיער אדום ארוך ואנשים אומרים שאני נראית מאיימת (בגלל השיער? בגלל משהו אחר?) אנשים שלא אומרים שאני נראית מאיימת אומרים לפעמים שאני נראית "מפוקפקת" או "מוזרה". אחד מהשותפים-לדירה שלי לשעבר אמר שלא היה רוצה להיתקע איתי על אי בודד, אבל לא הסביר למה.

"היי מאקס," אני אומרת, ואחר כך: "וואו."

"בטח לא ידעת על המנהרה, נכון?" הוא אומר. אני מנידה בראשי. "מתחת לכאן עוברת מנהרה של רכבת," הוא אומר ומורה בעיניו כלפי מטה. הוא שואף מהמגולגלת שלו אבל לא קורה כלום, אז הוא מוציא אותה מפיו ומשתמש בה כדי להצביע על הקמפוס. "היא עוברת מתחת לראסל שם, ומתחת לניוטון שם. מחברת - או חיברה - בין העיר לחוף. היא לא בשימוש בערך מאה שנה. זו הפעם השנייה שהיא מתמוטטת ולוקחת איתה את ניוטון. היו אמורים למלא אותה בבטון אחרי הפעם הקודמת," הוא מוסיף.

אני מסתכלת לכיוון שמאקס מצביע אליו, משרטטת בדמיוני קו ישר שמחבר בין ניוטון לראסל, ומעבירה את המנהרה מתחת לקו. בכל דרך שהקו יעבור בו, גם הבניין לספרות אנגלית ואמריקנית נמצא.

"לפחות כולם בסדר," הוא אומר. "אנשי האחזקה הבחינו הבוקר בסדק בקיר ופינו את כולם."

ליסה מצטמררת. "אני לא מאמינה שזה קורה," היא אומרת ומביטה אל בניין ניוטון. השמים האפורים נעשים כהים והגשם מתחזק. בניין ניוטון נראה מוזר ללא אורות, כמו סיגריה שכובתה.

"גם אני לא," אני אומרת.

במשך שלוש או ארבע דקות כולנו עומדים ובוהים בבניין בשתיקה. אחר כך מגיע גבר עם מ?גפון ומורה לכולנו ללכת מיד הביתה מבלי לחזור למשרדים. בא לי לבכות. יש משהו עצוב בבטון שבור.

אני לא יודעת מה עם האחרים, אבל בשבילי זה לא פשוט כל כך ללכת הביתה. יש לי רק סט מפתחות אחד לדירה שלי, והוא נמצא במשרד, עם המעיל, הצעיף, הכפפות, הכובע והתרמיל שלי.

איש ביטחון מנסה למנוע מהאנשים להיכנס דרך הדלת הראשית, לכן אני יורדת במדרגות ונכנסת מהצד. על דלת המשרד לא רשום שמי, אלא רק שמו של הדייר הרשמי של החדר: המנחה שלי, פרופ' סול ב??רל?ם. פגשתי את ברלם פעמיים לפני שבאתי לכאן: פעם אחת בכנס בגריניץ', ופעם שנייה בראיון העבודה שלי. שבוע אחרי שהגעתי הוא נעלם. אני זוכרת שנכנסתי למשרד בבוקר חמישי אחד והבחנתי שמשהו השתנה. הדבר הראשון היה שהצלונים והווילונות היו סגורים: ברלם סגר את הצלונים בסוף כל יום, אבל אף פעם לא נגענו בווילונות האפורים הדקים הזוועתיים. היה בחדר ריח של סיגריות. ציפיתי שיבוא בסביבות עשר בבוקר, אבל הוא לא בא. ביום שני שלאחר מכן שאלתי אנשים איפה הוא, והם אמרו שאינם יודעים. בשלב מסוים מישהו ארגן מחליף לכיתות שלו. אני לא יודעת אם יש רכילות מחלקתית על זה - איש לא מרכל איתי - אבל נראה שכולם מניחים שעלי פשוט להמשיך במחקר שלי, ושהיעדרותו לא אמורה לשנות לי. אבל בגללו בכלל הגעתי למחלקה: הוא האדם היחיד בעולם שחוקר ברצינות את אחד הנושאים העיקריים שלי - הסופר בן המאה התשע-עשרה תומס א' לו?מ?אס. אלמלא ברלם, לא בטוח שהייתי כאן, ובהחלט מפריע לי שהוא איננו. לא בדיוק הרגשת אובדן, אבל בכל זאת.

המכונית שלי נמצאת בחנייה של ניוטון. כשאני מגיעה, אני לא מופתעת לגלות כמה אנשים בקסדות מגן שמורים לכולם לשכוח מהמכוניות וללכת הביתה ברגל או לנסוע באוטובוס. אני מנסה להתווכח - אני אומרת שאני מוכנה להסתכן בכך שבניין ניוטון יעבור פתאום להילוך אחורי בתנועה אטית כדי ליפול שוב בכיוון אחר לגמרי - אבל האנשים פחות או יותר אומרים לי להתחפף וללכת ברגל או לנסוע באוטובוס כמו כולם, ובסופו של דבר אני נגררת אל תחנת האוטובוס. זו רק ראשית ינואר, אבל כמה נרקיסים וש?לגיות הצליחו להגיח מהאדמה והם עומדים בשורות מטוללות קטנות על השביל. תחנת האוטובוס מדכאת: תור הממתינים נראה קריר ושברירי כמו שורת הפרחים, ואני מחליטה ללכת ברגל.

נדמה לי שיש קיצור דרך שמוביל העירה דרך החורשות, אבל אינני יודעת היכן הוא, לכן אני הולכת במסלול הנהיגה שלי עד שאני יוצאת מהקמפוס, ומריצה שוב ושוב במוחי את תמונת הבניין הקורס. לבסוף אני שמה לב שאני זוכרת דברים שאפילו לא קרו, ומפסיקה לחשוב על זה. אני חושבת על מנהרת הרכבת. ברור מדוע נחפרה: הקמפוס נמצא על פסגת גבעה תלולה ועדיף לעבור דרך הגבעה ולא מעליה. מאקס אמר שהמנהרה לא היתה בשימוש בערך מאה שנה. אני תוהה מה היה על הגבעה הזאת לפני מאה שנה. כמובן לא האוניברסיטה, שנבנתה רק בשנות השישים. קר כל כך. אולי היה עדיף להמתין לאוטובוס. אבל שום אוטובוס לא חולף על פני כשאני הולכת. עד שאני מגיעה לכביש הראשי שנכנס העירה האצבעות שלי כבר קפואות בתוך הכפפות, ואני מתחילה לבדוק כבישים שפונים ימינה ולחפש קיצור דרך. הרחוב הראשון מסומן בתמרור 'רחוב ללא מוצא' שמכוסה חלקית בלשלשת שחפים, אבל הרחוב השני נראה מבטיח יותר, עם שורת בתים מדורגים אדומי-לבנים שמתפתלת שמאלה, ואני פונה אליו.

חשבתי שזה רחוב למגורים בלבד, אבל עד מהרה מסתיימת שורת הבתים האדומים ומתגלה פארק קטן עם שתי נדנדות ומגלשה מחלידה מתחת לחופה כהה של אלונים סבוכים ועירומים. אחריו יש פאב ואחר כך שורת חנויות קטנה. יש שם חנות צדקה עצובה למראה, כבר סגורה, מספרה שעושה צבע ופן בחצי מחיר בימי שני, דוכן עיתונים וחנות הימורים ואז - אהה - חנות ספרים משומשים. היא עדיין פתוחה. אני קפואה מקור. אני נכנסת פנימה.

החנות חמימה ויש בה ריח קל של נוזל למירוק רהיטים. הפעמון הקטן על הדלת ממשיך לצלצל עוד שלוש שניות אחרי שאני נכנסת, ובמהרה יוצאת מאחורי ארוניות המדפים הגדולות בחורה, ובידה פחית של חומר הברקה ומטלית אבק צהובה. היא מחייכת קצרות ואומרת לי שהחנות תיסגר בעוד עשר דקות, אבל אני מוזמנת להסתובב. היא מתיישבת ומתחילה לתקתק משהו על מקלדת המחשב שעל הדלפק.

"יש לך קטלוג ממוחשב של כל הספרים כאן?" אני שואלת אותה.

היא מפסיקה להקליד ומרימה עיניים. "כן. אבל אני לא יודעת להשתמש בו. אני רק מחליפה חברה שלי. מצטערת."

"אה. אוקיי."

"מה רצית לחפש?"

"לא חשוב."

"תגידי לי, אולי אזכור שאיבקתי את זה."

"אממ... אוקיי, יש סופר שנקרא תומס א' לומאס... ראית ספרים שלו?" אני תמיד שואלת עליו בחנויות ספרים משומשים. לעתים רחוקות באמת יש בהן משהו שלו, ואת רוב הספרים שכתב ממילא כבר יש לי, אבל אני בכל זאת שואלת. אני עדיין מקווה להשיג עותק טוב יותר או ישן יותר של ספר שלו, או משהו עם הקדמה שונה, או עטיפת נייר נקייה יותר.

"אה..." היא מכווצת את מצחה. "השם נשמע קצת מוכר."

"יכול להיות שנתקלת במשהו שנקרא 'התפוח בגן'. זה הספר המפורסם שלו, אבל הספרים האחרים כבר אזלו מהדפוס. הוא כתב מאמצע עד סוף המאה התשע-עשרה, אבל לא זכה לפרסום שהגיע לו..."

"'התפוח בגן'. לא, אני ראיתי ספר אחר," היא אומרת. "חכי רגע." היא הולכת לארון מדפים גדול בקצה החנות. "ל, לומ, לומאס... לא. אין פה כלום," היא אומרת. "אבל אני לא יודעת באיזה מחלקה שמו אותו. זה פרוזה?"

"גם פרוזה," אני אומרת, "אבל הוא כתב גם ספר על ניסויי מחשבה, קצת שירה, מסה על שלטון, כמה ספרי מדע, ומשהו שנקרא 'סופו של מיסטר Y', שהוא אחד הרומנים הנדירים ביותר..."

"'סופו של מיסטר Y'. זה הספר!" היא אומרת בהתרגשות. "חכי רגע."

לפני שאני מספיקה לומר לה שהיא כנראה טועה, היא ממהרת לעלות במדרגות שבירכתי החנות. לא מתקבל על הדעת שיש להם עותק. הייתי נותנת כל מה שיש לי תמורת עותק של 'סופו של מיסטר Y', יצירתו האחרונה והמסתורית מכולן של לומאס. אינני יודעת עם איזה ספר אחר היא מחליפה אותו, אבל אבסורד לחשוב שיש לה עותק. לאף אחד אין. יש עותק אחד ידוע ששמור בכספת בבנק בגרמניה, אבל הספר לא נמצא בשום ספרייה. אני לא בטוחה, אבל יש לי הרגשה שסול ברלם ראה פעם עותק. 'סופו של מיסטר Y' נחשב מקולל, ואף שכמובן אינני מאמינה בדברים כאלה, יש אנשים שבאמת חושבים שמי שיקרא אותו ימות.

"כן, הנה הוא," אומרת הבחורה, ויורדת במדרגות עם ארגז קרטון. "התכוונת לזה?"

היא מניחה את הארגז על הדלפק.

אני מסתכלת פנימה - ופתאום אינני יכולה לנשום. הוא שם: ספר קטן בכריכה קשה מצופה בד בצבע קרם עם אותיות חומות על העטיפה ועל השדרה, ללא מעטפת הנייר שלו, אבל מושלם מכל בחינה אחרת. לא יכול להיות שזה זה. אני פותחת את הספר וקוראת את עמוד הכותרת ואת פרטי ההוצאה. שיט. זה 'סופו של מיסטר Y'. מה לעזאזל אני עושה עכשיו?

"כמה זה עולה?" אני שואלת בזהירות, והקול שלי זעיר כמו נעץ.

"ממ, זאת בעיה," היא אומרת ומסובבת את הארגז. "נדמה לי שבעלת הבית קונה ארגזים כאלה ממכירה פומבית בעיר, ואם זה למעלה, זה אומר שהיא עוד לא קבעה מחיר." היא מחייכת. "כנראה לא הייתי צריכה בכלל להראות לך את זה. את יכולה לחזור מחר, כשהיא תהיה?"

"לא ממש..." אני מתחילה להגיד.

רעיונות מבזיקים במוחי כמו קרניים קוסמיות. שאומ?ר לה שאני לא מכאן ואבקש ממנה להתקשר עכשיו לבעלת החנות? לא, ברור שבעלת החנות לא יודעת שהספר כאן, אני לא רוצה להסתכן בכך ששמעה עליו ותסרב למכור לי - או שתבקש תמורתו אלף פאונד. מה אוכל לומר לה כדי שתיתן לי את הספר? השניות חולפות. הבחורה מרימה את שפופרת הטלפון שעל השולחן.

"אתקשר לחברה שאני מחליפה אותה," היא אומרת. "אשאל אותה מה לעשות."

בזמן שהיא ממתינה לשיחה אני מציצה לתוך הארגז. לא ייאמן, יש שם עוד ספרים של לומאס, וכמה תרגומים של ד?ריד?ה שאין לי, וגם מה שנראה כמו מהדורה ראשונה של 'אאוריקה!' של אדגר אלן פו. איך הגיעו כל הספרים האלה יחד לתוך הארגז? אני לא מצליחה להעלות בדמיוני מצב שבו מישהו קישר ביניהם, אלא אם כן זה לצורך פרויקט דומה לדוקטורט שלי. הייתכן שעוד מישהו עובד על אותו נושא? לא סביר, במיוחד אם מסר את הספרים. אבל למה שמישהו ימסור את הספרים האלה? אני מרגישה כאילו אני מתבוננת בשעון של פ??אל?י. כאילו מישהו קיבץ את הספרים האלה יחד לארגז במיוחד בשבילי.

"כן," אומרת הבחורה לחברתה בטלפון, "זה ארגז קטן. למעלה. כן, בערמה ההיא בשירותים. מממ.. זה נראה כמו ערבוביה של ישנים וחדשים. כמה מהישנים נראים מעופשים כאלה. בכריכה רכה, אני חושבת..." היא מסתכלת לתוך הארגז ושולפת כמה מהספרים של דרידה. אני מהנהנת אליה. "ממש ערבוביה. כן? יופי. חמישים? ברצינות? זה הרבה. בסדר, אשאל אותה. אוקיי. נשתמע."

היא מניחה את שפופרת הטלפון ומחייכת אלי. "טוב," היא אומרת, "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שאת יכולה לקבל את הארגז אם את רוצה, אבל החדשות הרעות הן שאני לא יכולה למכור ספרים יחידים מתוכו, ככה שזה הכול או לא כלום. סם אומרת שקנתה את הארגז בעצמה במכירה פומבית, ובעלת הבית עוד לא ראתה אותו. אבל כנראה בעלת הבית אמרה שאין לה בכלל מקום לעוד ערמות של ספרים... אבל החדשות הרעות האחרות הן שהארגז יעלה לך חמישים פאונד. אז..."

"אני אקח אותו," אני אומרת.

"ברצינות? תוציאי סכום כזה על ארגז ספרים?" היא מחייכת ומושכת כתפים.

"טוב, אוקיי. אז לצערי זה חמישים פאונד, בבקשה."

יד?י רועדות כשאני מוציאה את הארנק מתרמילי, שולפת שלושה שטרות מקומטים של עשרה פאונד ועוד שטר של עשרים ומושיטה לה. אני לא עוצרת לחשוב שזה כמעט הכסף האחרון שלי בעולם, ושבשלושת השבועות הקרובים לא יהיה לי אפילו מה לאכול. בעצם לא מעניין אותי כלום מלבד לצאת מהחנות עם 'סופו של מיסטר Y' בלי שמישהו יבין או ינסה לעצור אותי. הלב שלי דופק בטירוף. האם אתמוטט ואמות מהלם לפני שאספיק לקרוא את השורה הראשונה בספר? שיט, שיט, שיט.

"נפלא, תודה. אני מצטערת שזה יקר כל כך," אומרת לי הבחורה.

"אין בעיה," אני מצליחה לענות. "בכל מקרה אני צריכה הרבה כאלה לדוקטורט שלי."

אני טומנת לבטח את 'סופו של מיסטר Y' בתרמילי, לוקחת את הארגז, יוצאת מהחנות, והולכת הביתה בחושך כשארגז הקרטון צמוד אלי בחוזקה, הקור דוקר את עינ?י, ואני בשום אופן לא מסוגלת לתפוס מה בעצם קרה עכשיו.