דרך ארץ: אחינועם ניני

אולפן פתיחה - ארוך נורא, אבל מוצלח ועם לא מעט נקודות שמוחרשות בסדר היום הציבורי, ואני לא מתכוון לאחינועם ניני. זה לא פשוט להיתלות לאורך מערכון שלם בחוסר הנכונות של ממשלת ישראל לקדם את השלום ולהציגו, על פי הרמטכ"ל ויועץ התקשורת של ראש הממשלה, כשעת חירום לאומית, תוך הצגת כל היתרונות כחסרונות שיש להיזהר מהם. ההגחכה של גדי סוקניק המגושם היתה ראויה, אבל נדמה לי שלמישהו ב"ארץ" יש רגשות טינה ושנאה עזים כלפי אחינועם ניני (לא שאני יכול להאשים אותו) - מעולם לא אופרה והוצגה שם דמות בצורה כה כעורה.

בן עפרוני - הפוזות למצלמת האבטחה, העלילה והחזרה על הלחן, הבטיחו שגם הפעם הכתב המזמר של "ארץ נהדרת" יספק את הסחורה.

קצב מטריד את מזוז - קצר ובוטה, אולי אפילו בוטה מדי. מצד שני, האם יש דרך להידרש לפרשת קצב מבלי להיות בוטה? והאם אפשר להתייחס למהלך האחרון של נשיא המדינה לשעבר בצורה אחרת מלבד זיון של מני מזוז?

סדר חברים - הופעות האורח של שייקה לוי ומשה פרסטר (בתור האח של טל פרידמן. האין זה אירוני?) לא הצדיקו את אורכו של המערכון שהגיע כמעט לפיצ'ר, מה גם שעם כל הגימיקים, מספיק שנייה אחת של אפי מספר את בדיחת הביצים במלח בשביל לטרוף את הקלפים.

הדרך לבייג'ין - מלבד הנוכחות הנהדרת של מאור כהן כמודי בר-און, המערכון הזה היה מיותר כמעט כמו המחאות על קיומה של האולימפיאדה בסין. יש משהו חביב בחזרתו של המאמן שמוצניק לתפקיד בכל פעם מחדש, אלא שהדמות עצמה היא חסרת כל חן.

ישראל: המיטב - למרות ההברקות הרגילות (ביאליק כתב את הפואמה "בעיר ההריגה" אחרי שחיפש חניה בפרישמן חמש שעות), זה היה הפרק הכי פחות מרשים בסדרה עד כה, אולי בגלל שהאמירה שלו התפזרה בין הצורך המובן ללעוג לתל אביביות (עד מתי יוזכר רחוב שינקין בהקשר הזה ואיזה תל אביבים עדיין מסתובבים שם?), לבין המחאה בנוגע לשכר הדירה בעיר.