פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דליפה מהמותן

      חשבתם שהורדתם את החדש של דת' קאב פור קיוטי? תחשבו שוב. אלון עוזיאל חושף את קנוניית המדליפים-זייפנים

      הזקנים האלו, שלא מוכנים לקנות באינטרנט ולחשוף את כרטיס האשראי שלהם, עלו על משהו: הם לא סומכים על אף אחד ומשוכנעים שכולם רוצים לדפוק אותם. לצערי, לפעמים הם צודקים - בין כל הקדמה, חופש המידע והכאילו-דמוקרטיה, אנחנו קצת נאבדים לפעמים; נשאבים לתוך התהום של גוגל, או הצעות הסקס של בנות מייספייס.

      לפעמים כל השפע הזה פשוט מבלבל. לצד בלוגים של MP3, אתרי שיתוף קבצים, נדירויות שכבר לא כל כך קשה למצוא, ודליפות אלבומים שמגיעים להארד דיסק של כולנו לפני שבכלל מתפרסמת רשימת שירים מחברת התקליטים, ישנו סימפטום מצער שמקשה על החיים של כל גנבי זכויות היוצרים באשר הם: סימפטום האלבום המזויף.

      האלבום המזויף מגיע לרוב בשתי ואריאציות: הראשונה כוללת שירים של האמן הרלוונטי, אך הם בעיקר דמואים או הקלטות באיכות נמוכה ולכן קל להבחין בה. השניה והמסובכת יותר, בכלל לא קשורה ליוצר ששמו מתנוסס עליה. בדרך כלל היא מכילה שירים של "אמן צד שלישי" - להקה כלשהי שנשמעת דומה באופן מחשיד למי שאמור להיות המקור. לעיתים, המפיצים הרשעים גם דוחפים פנימה איזשהו סינגל מוכר ומקורי, מה שרק מוסיף על הבלבול. קשים הם חיי הפיראט.

      לא תמיד ברור מי עומד מאחורי הזיופים. יש האומרים שזו מזימה של חברות התקליטים הגדולות (או ה-RIAA הידוע לשמצה), המנסות לעייף את הגולשים ולגרום להם להפסיק לרדוף אחר דליפות, ולקפוץ לחנות האיי-טיונס הקרובה לעכבר שלהם. אחרים טוענים שבכלל מדובר באמני הצד השלישי עצמם, שרוצים להתפרסם ולא משנה להם הדרך. הריאלים שבינינו גורסים שסתם מדובר במתיחות, או בבדיחות פרטיות של בלוגרים רשעים הרוצים לשגע קצת את העולם.

      לפעמים, מסתתרים בין כל הזיופים כמה אלבומים מוצלחים שאכן חושפים אותנו ללהקות חדשות. בשנה שעברה למשל, הגיע אלינו "האלבום החדש של אינטרפול" קצת מוקדם מהצפוי. בפועל התברר שמדובר בכלל ביצירה של הלהקה האוסטרלית Cut Copy, שחשפה שם כמה שירים טובים (ה-Editors דרך אגב, שמרו על זכות השתיקה - אבל עמוק בפנים ממש התבאסו).

      גם ב-2005, העולם רעד מהתרגשות לשווא. האלבום החדש של בורדס אוף קנדה דלף לרשת וכולם היו באקסטזה, עד שהתברר שמדובר בכלל באסופת שירים של ההרכב האמריקאי Freescha, שהספיק להישכח עד היום. חבל, הם עשו יופי של מוזיקה.

      מונית ספשל

      גם היום הבלוגים בסערה, והפעם בגלל הדיסק החדש והלא ממש אוריגינל של דת' קאב פור קיוטי. אם אתם חושבים שיש לכם ביד את הריליס החם של בן גיבארד וחבריו אתם לא יותר מעוד קורבן אומלל, כי עד לכתיבת שורות אלו, האלבום "Narrow Stairs" עוד לא באמת דלף (באחריות). סביר להניח שהיצירה שהורדתם היא אלבום עם שירים מגוונים של להקה גרמנית בשם Velveteen, שממש נשמעת כמו דת' קאב. בעצם, הדבר היחיד שאמיתי בריליס שמסתובב הוא השיר השני, הסינגל המאכזב והמתיש "I Will Possess Your Heart", שיצא כבר.

      הסיפור הוא כזה: בלוגר אמריקאי חצוף בשם ג'רום הולימן התחיל את ההדלפה השקרית בתור בדיחת אחד באפריל (דרך אגב, הדיסאינפורמטור הזה גם האחראי על הזיוף של אינטרפול) ואתרי שיתוף הקבצים שתו אותו משם, וגרמו ל-Velveteen לשבת במלא נגני MP3 ולהמוני בלוגרים לכתוב ביקורות מחמיאות לאלבום החדש של דת' קאב (חלקם כבר הורידו את הפוסטים וטאטאו את הפדיחה מתחת לשטיח).

      הפיאסקו הנ"ל משעשע בערך כמו הבחור ההוא שנעצר איזה מאתיים פעם כי הוא דומה לבני סלע, ולכן היינו חייבים לדבר עם קארסטן שצ'ראף, הסולן של Velveteen, רק בכדי לבדוק אם בחורות זורקות עליו תחתונים ברחוב, תוך כדי שהם צועקות "בן! בן! הפרצוף השמנמן שלך הכי לוהט"!

      אתה בטוח שאתה לא קשור למתיחה?

      "כן. פתאום הטלפון שלי צלצל וזה היה חדשות MTV ניו יורק. הם סיפרו לי על בדיחת האחד באפריל ואז הבנו שכולם בארצות הברית בשגעון - כולם התחילו להוריד את הזיוף ולהשמיע אותו לחברים שלהם".

      איך הרגשת כש--MTV התקשרו?

      "פתאום הרגשתי בהוליווד. כל מוזיקאי חולם על כך ש-MTV יתקשרו אליו".

      אבל לא היית מעדיף שהם יתקשרו אליך בשבילך ולא בגלל דת' קאב?

      "לא היתה להם סיבה להתקשר אלינו בלי זה - הם לא דיברו איתנו עד היום, אז למה עכשיו? אנחנו לא כועסים. מישהו עשה בדיחה, ואנחנו נהנים מהפירות שלה. כולם מתייחסים אלינו פתאום ומזמינים את האלבום שלנו מכל העולם. זה נחמד, זה חדש לנו".

      ואתה לא מפחד שאחרי שייצא "Narrow Stairs" האמיתי, ההתלהבות מכם תעלם?

      "תראה, לא התלהבו מאיתנו עשר שנים, אז אם הם נותנים לנו תשומת לב לשבועיים, זה נחמד. אנחנו לא צריכים לבקש הרבה יותר מזה. הקלטנו אלבומים גם לפני הראשון באפריל, ואנחנו קיימים מ-1996, שזה עוד לפני שדת' קאב היו קיימים. אם אתה יוצר, ופתאום יש מישהו שמתחיל לעשות בנפרד משהו דומה וגם מצליח, אתה לא תפסיק פתאום. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ודת' קאב עושים את מה שהם עושים, שזה למכור כמויות מטורפות בארה"ב. אנחנו מוכרים טיפונת בגרמניה. ברור שנשמח להיות ענקיים ובינלאומיים, אבל אם לא, זה בסדר, זה היה מצחיק ואני מקווה שזה גם מצחיק את דת' קאב".

      אז ההשוואה לדת' קאב הפתיעה אתכם?

      "לא ממש. בתקשורת הגרמנית כל העיתונאים, הבלוגים והביקורות תמיד מצאו דימיון בין הקול שלי לזה של בנג'מין גיבארד. אבל האנשים בהופעות שלנו לא שמים לב לזה. זה קטע של התקשורת, אבל אנחנו נהנים מזה".