פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ייבוש

      קרן פלס יכלה להיות שלומי שבן, אבל בחרה לחסות בצילם של ריטה ולואי להב ב"מבול". עינב שיף על דיווחי התנועה

      על עטיפת אלבומה השני "מבול", קרן פלס ספק אוטמת את אוזניה מהצליל הנורא של המיינסטרים הישראלי בעידנה, ספק אומרת "אני לא מאמינה שהצטלמתי כמו אבריל לאבין לגילאי הביניים". זה צילום מעולה בעיני, שפלס נראית בו לרגע רצינית להחריד ולרגע מתפקעת מצחוק על מפעלה, רוצה לצעוק "הכישרון שלי מבוזבז כמו המסים שהשקעתם למען תקציב הביטחון". כי כזו היא קרן פלס: כישרון קלאסי, לירי, ורבלי שהולך לאבדון בדמות סכרינית של דימויים על שינויי מזג האוויר, מוזיקאית ויוצרת אמיתית שהצליחה כדמות שרחוקה מהכישרון שלה, והקהל מוחא כפיים ולא מבין מה הוא מפספס.

      האלבום דווקא נפתח סביר עם שיר הנושא "מבול"; קול גבוה ובוטח של נפש מאוכזבת שרושף אש על הקור האנושי. היא כמעט מתפתה להישמע בו כמו - הכנס את הדימוי המתבקש על רימון/ קול גבוה/ חברויות לא משתלמות - אבל מתאזנת מהר. פלס לא תתגבר על הפיתוי מאוחר יותר - ולא שחסר לה גרון ברוך ה' - כמו גם על הצורך להצטייר כמשוחררת, בולעת גברים ונדקרת מהם מבפנים. אלא שאופן הביטוי של פלס אנכרוניסטי עד חוסר אמון: "סקס עם האקס", למשל, הוא טקסט של "לאשה" מאמצע שנות ה-90, שרוכב על בס-תופים מאותם שנים, כשהניסיון למהול ליברליות מינית ברגשות מורכבים לא מתעלים מעל רמת הטור הפובליציסטי.

      בנוסף, הבחירה של פלס לשבץ בחוברת האלבום טקסט של אלתרמן, רק מחוויר את מילות השירים שלה. גם כשפלס מצליחה לפגוע במילים ("שנה חד סטרית" ו"במכונית ליד הים", טקסט קודר ובוגר עם לחן נוראי), היא מוקפת בפיגורות מוזיקליות שלא משכנעות אותה להוציא טירוף בדרך שלא תשמיד לוויינים מעוצמת הקול. כך, בכל מקום שבו היא צריכה לבטא עוצמה, היא איננה נמשכת לאיפוק ולמתינות, אלא לפומפוזיות ולעוצמה רדיופונית. בנתונים האלו, לא מפתיע שפלס בחרה בלואי להב, ואף כתבה לו בפרק התודות "האיש ששם לי את המראה הכי יפה ולא שולח אותי להתאפר" – השניים כה מכורים לגודל ונפח של צליל, עד שבאמת לא היה צורך לשנות בפלס שום דבר שלא היה שם קודם. אם כבר, נעלם מ"מבול" שיר מעולה נוסח "אביתר" מהאלבום הראשון, שלא היה עומד באינטנסיביות. במקומו, פלס מבכרת תוכן שיווקי בשם "סוני אצל שוני", שיר כה מעצבן שבלי בושה מזכיר פרסומת ישנה של מותג האלקטרוניקה.

      מפלס הציפיות

      למרות הכל, האכזבה מ"מבול" לא מגיעה מעודף ציפיות שהכזיבו; לפעמים נדמה שהמיינסטרים הישראלי, על אף הצלחתו והעניין התקשורתי הוא חד גוני יותר מסצנות מוזיקליות מצומצמות עוד יותר. מכאן, טבעי שקרן פלס תלך בדרך שהתוו לה יוצרות וזמרות עליהן גדלה, במקום לבחון את המקומות בהן היא יכולה לבטא את מלוא הכישרונות עליהן עמדתי מקודם.

      האכזבה מגיעה כי הישראליות כבר מקבלת אמנים שבוחרים בשריטה על פני הדרך המהירה לתלושי הקניה לפסח. למשל, פלס יכולה הייתה להיות בקלות שלומי שבן. בשניהם צד קלאסיקני מפותח, חוש תזמור והומור, השכלה ספרותית וראייה מפוכחת. אך בעוד שבן, בקריצות העתקה שובבות לדילן, מכתת דרכו בזיעת שירים והופעות לאמן אינטלקטואל עם פינות אפלות וציניות בשפע, פלס נכנעת לדרמה. כששבן, שאוהב את המלודיה העגולה לא פחות מפלס, העדיף לנסות דיסטורשן פנימי וכעס חינני, פלס נשארה מיני נעמי שמר ופנטזיה על ריטה, הרוח המטילה צל בגודל של צוללת גרעינית על "מבול".

      פלס לעולם לא תהיה ריטה (ובוודאי לא מירי מסיקה), והיא אינה צריכה להיות. פלס רק צריכה להבין שמעבר לעולם הנעול במפתחות עשויים אלבומי זהב נמצאת דמות שתרחיק אותה מבדיחות על רימון, ותקרב אותה לכישרון שנעלם בתוך כל הבינוניות הזו. קרן פלס האמיתית עוד מחכה ליום שבו קרן פלס המצליחה תבין שמשהו רקוב בממלכת הפלייליסט.

      קרן פלס, "מבול", הד ארצי