פרק ראשון

תרגמה אורה סגל; ספרית מעריב, 220 עמ'.

האיש הצעיר היסס והתחבט. היה זה מאמץ גדול להעלות את נושא התנאים, לדבר על כסף עם אישה שדיברה על רגשות בלבד והשתייכה, כביכול, לאצולה. עם זאת, לא רצה ללכת משם כאילו עניין העסקתו כבר הוסדר מבלי לרמוז רמז מקובל יותר בעניין זה. אולם הגברת גדולת המידות ומסבירת הפנים שישבה לה שם, מסירה זוג כפפות זמש מזוהמות מכפות ידיה השמנות ועמוסות התכשיטים, מהדקת ומחליקה אותן לסירוגין וחוזרת שוב ושוב על כל דבר שנאמר חוץ מהדבר שהשתוקק לשמוע, לא פתחה לו פתח לכך. הוא השתוקק לשמוע מה יהיה גובה משכורתו, אך בדיוק כשעמד, מתוך עצבנות, לומר משהו בנידון, חזר הנער הקטן – הנער הקטן שמרת מורין שילחה מן החדר להביא את מניפתה. הוא שב ללא המניפה, ורק העיר כלאחר יד שלא יכול למצוא אותה. כשפלט וידוי לגלגני זה, נתן מבט ישיר וקשה במועמד שהיה אמור לזכות בכבוד ללמדו דעת. האישיות הזאת הרהרה זעופה במקצת שהדבר הראשון שיהיה עליה ללמד את בן חסותה הקטן הוא להפנות את פניו אל אמו כאשר הוא מדבר אליה – ובמיוחד לא להשיב לה תשובה לא מנומסת שכזאת.

כאשר העלתה מרת מורין תירוץ זה כדי להיפטר מבן לווייתם, הניח פמברטון שעשתה זאת דווקא כדי להעלות את הנושא העדין של הגמול, אך התברר שהיה זה רק כדי לומר כמה דברים על בנה, דברים שמוטב שנער בן אחת עשרה לא ישמע. היו אלו דברי שבח מופרזים ביותר, מלבד כאשר הנמיכה את קולה, נאנחה והקישה על צדה השמאלי מעשה קרבה: "והכול עומד בצלו של זה, אתה יודע. הכול תלוי בחולשה זו – !" פמברטון הסיק שהחולשה היא באזור הלב: הוא ידע שהילד אינו חסון, ושמשום כך הוזמן ללמד - על פי המלצת מכרה אנגלייה מאוקספורד ששהתה אז בניצה ובמקרה ידעה לחבר בין צרכיו לצורכי המשפחה האמריקאית שחיפשה מורה משובח שיתגורר אצלם.
הרושם שעשה על האיש הצעיר תלמידו לעתיד שנכנס לחדר כאילו כדי להיות עד לרגע שבו פמברטון מתקבל לעבודה, נבע לאו דווקא מן ההפצרה האילמת שניבטה מעיניו ושפמברטון ראה כמובנת מאליה. מורגן מורין היה חולני במקצת בלי להיות "עדין מדי", ומראהו הנבון – יש להודות שפמברטון היה שמח לו היה טיפש דווקא – נוסף על פיו הגדול ואוזניו הגדולות, רק תרמו למחשבה שבשום אופן לא היה אפשר לכנותו יפה תואר, שהוא עלול בהחלט שלא למצוא חן. פמברטון היה איש מצטנע, אפילו ביישן, והאפשרות שהמלומד הקטן שלו יתגלה כפיקח ממנו הייתה בעיניו המודאגות אחת הסכנות של ניסוי חדש. עם זאת, הוא הרהר שיהיה עליו להתמודד עם סיכונים מסוג זה אם יקבל על עצמו משרה - כפי שהדבר מכונה - במשפחה, בשעה שהישגיו המעולים באוניברסיטה עדיין לא הניבו פרי כלכלי. מכל מקום, כשקמה מרת מורין ממקומה, כמו לרמוז שמאחר שהסכימו על התחלת עבודתו במרוצת השבוע הוא משוחרר כעת, עלה בידו, למרות נוכחותו של הילד, לסחוט אמירה כלשהי בדבר גובה התשלום. אם אמירתו לא נשמעה המונית - לא היה זה בגלל חיוכו המודע לעצמו שנראה כמתייחס להיותה אישה עשירה, ולא בגלל הבעת פניו, העמומה והמודגשת כאחד, אלא בדיוק משום שהפכה אדיבה עוד יותר וענתה: "אה, אני יכולה להבטיח לך שכל זה ייושב כמקובל."

פמברטון רק תהה, בנטלו את כובעו, לאיזה סכום הכוונה ב"כל זה" – הן לאנשים דעות שונות כל כך בנושא. מכל מקום, דבריה של מרת מורין נשמעו כמחייבים את המשפחה, והתחייבות זו הפיקה מן הילד הערה קטנה ומוזרה שהתבטאה בקריאה הלגלגנית בצרפתית "Oh la-la!".

פמברטון הציץ במבוכה מסוימת בנער ההולך לאטו לעבר דלת ההזזה וגבו אליו, ידיו בכיסי מכנסיו ומראה כתפיו המבוגרות ככתפיו של ילד שאין ממנהגו לשחק. האיש הצעיר תהה אם יוכל ללמדו לשחק, אף על פי שאמו אמרה שהדבר לא יעלה בידו לעולם, ושלכן לימודים בבית הספר אינם באים בחשבון. מרת מורין לא הראתה כל סימן לאי-נוחות ורק הוסיפה בנעימות: "מר מורין ישמח מאוד למלא את דרישתך, אך כפי שאמרתי לך הוא נקרא ללונדון לשבוע. מיד כשישוב תברר את זה אתו."

האמירה הייתה כה כנה וידידותית עד שהאיש הצעיר יכול היה רק לענות למארחת בצחוק כצחוקה: "אה, לא נראה לי שנצא לאיזה קרב גדול."

"הם יתנו לך כל מה שתרצה," העיר הנער באופן לא צפוי בשובו מבעד לדלת: "לא אכפת לנו כמה כסף דברים עולים. אנחנו חיים ברמת חיים נורא גבוהה."

"יקירי, אתה ממש ילד לא רגיל!" קראה אמו, מושיטה יד מנוסה אך כושלת ללטפו. הוא התחמק, אך הביט בעיניים חכמות ותמימות בפמברטון, שכבר היה סיפק בידו להבחין שמרגע לרגע שינו פניו הקטנים והלגלגניים של מורגן את גילם. ברגע זה הם נראו ילדותיים, אך גם נתונים להשפעת אינטואיציות וידיעות מיוחדות במינן. פמברטון לא חיבב במיוחד בוגרים טרם זמנם והיה מאוכזב לגלות ניצוץ של בגרות שכזאת בתלמיד שעדיין לא הגיע לשנות העשרה שלו. אף על פי כן קלט מיד שמורגן לא יהיה תלמיד משעמם. אדרבה, הוא יתגלה כמקור להתרגשות. מחשבה זו אחזה באיש הצעיר על אף מיאוס מסוים.

"יצור קטן ויהיר שכמותך! אנחנו לא כאלו פזרנים!" מחתה מרת מורין בעליצות, בניסיון כושל נוסף למשוך את הנער לצדה. "כדאי שתדע למה לצפות," פנתה אל פמברטון.

"ככל שתצפה לפחות כן ייטב!" התערב בן לווייתה, "אבל תזכור שאנו אכן אנשים אפנתיים."

"רק במידה שאתה עושה אותנו לכאלו!" לגלגה מרת מורין ברכות. "ובכן, ביום שישי – אל תאמר לי שיש לך אמונות טפלות – אנא אל תאכזב אותנו. אז תראה את כולנו. צר לי מאוד שהבנות יצאו. אני מניחה שתחבב את הבנות. ואתה יודע, יש לי עוד בן, שונה מאוד מהבן הזה."

"הוא מנסה לחקות אותי," אמר מורגן לידידם.

"מנסה? הרי הוא בן עשרים!" קראה מרת מורין.

"אתה שנון מאוד," העיר פמברטון לילד – קביעה שאמו חזרה עליה כהד בהתלהבות, בהצהירה שהברקותיו של מורגן הן מקור עונג לבני המשפחה.

הנער לא נתן דעתו לדבריה, הוא רק שאל פתאום את האורח – מאוחר יותר התפלא פמברטון שהשאלה לא נשמעה לו חצופה באופן מעליב: "אתה רוצה מאוד לבוא?"

"אתה יכול להטיל בכך ספק אחרי תיאור כזה של מה שאני עתיד לשמוע?" השיב פמברטון. אך הוא לא רצה לבוא כלל וכלל. הוא עמד לבוא כי נאלץ ללכת לאן שהוא בגלל ההתמוטטות הכלכלית שאירעה לו בסופה של השנה שבילה בחוץ לארץ על פי העיקרון שמוטב לו להשקיע את כל ירושתו הדלה בגל אחד של חוויות. הוא כבר נשטף בגל הגדול, אך עתה לא היה לו כסף לשלם את החשבון בפונדק ששהה בו. יתר על כן, הוא גילה בעיני הנער ניצוץ של תחינה מרוחקת.

"ובכן, אעשה למענך כל מה שאוכל," אמר מורגן, ובאמרו זאת פנה לאחור והלך משם בשנית. הוא עבר באחת הדלתות, ופמברטון ראה אותו נשען על מעקה המרפסת. הוא נשאר שם בעוד האיש הצעיר נפרד מאמו. כשהבחינה מרת מורין שמראהו כמי שמצפה להיפרד גם ממורגן, אמרה: "הנח לו, הנח לו, הוא מוזר כל כך!" פמברטון הניח שהיא חוששת מפני משהו שעלול בנה לומר. "הוא גאון – אתה תאהב אותו," הוסיפה. "הוא האישיות המעניינת ביותר במשפחה." ובטרם עלה בידו לבדות דברי נימוסין שיסתרו את דבריה, הוסיפה ואמרה: "אבל דע לך שכולנו אנשים על רמה!"

"הוא גאון – אתה תאהב אותו!" היו המילים ששבו והדהדו במחשבתו של המועמד שלנו לפני יום שישי, רומזות, בין השאר, לכך שגאונים אינם תמיד אנשים חביבים. מכל מקום, מוטב שיהיה דבר מה שיהפוך את ההוראה למרתקת: אולי קיבל יותר מדי כמובן מאליו שההוראה רק תעורר בו בחילה. בעזבו את הווילה בתום הריאיון הביט פמברטון מעלה אל המרפסת וראה את הילד רוכן מעליה. "נעשה חיים!" קרא כלפי מעלה.

מורגן נצר את א?שו לרגע ואז הגיב בעליצות: "כשתשוב כבר אחשוב על משהו שנון!"

דבריו עוררו את פמברטון לומר לעצמו: "בסופו של דבר הוא די נחמד."

ביום שישי נפגש עם כל בני המשפחה, כפי שהבטיחה מרת מורין, שכן בעלה שב הביתה, והנערות ובנה האחר היו גם הם בבית. מר מורין התהדר בשפם לבן ובהתנהגות גלוית לב, ועל דש בגדו התנוסס עיטור של מסדר ממדינה זרה שהוענק לו, כפי שפמברטון למד מאוחר יותר, תמורת שירותים. תמורת אילו שירותים, זאת מעולם לא התברר לו. הייתה זו נקודה – אחת מני רבות – שהתנהגותו של מר מורין לא הבהירה בשום צורה. כנגד זאת הבהירה התנהגותו הבהר היטב שהוא איש העולם הגדול, עוד יותר מכפי שאתם עשויים להתרשם בתחילה. יוליק, הבן הבכור, היה בשלבי אימון שהיו אמורים להכשירו לאותו המקצוע, אך עדיין היה חסר משהו: דש בגדו רק החל לפרוח ולשפמו לא היו כל יומרות להלום "טיפוס" ממין זה. לנערות היו תסרוקות, גזרות, נימוסים וכפות רגליים שמנות וקטנות, אך מעולם לא יצאו לבדן. באשר למרת מורין, במבט קרוב יותר הבחין פמברטון שהידורה התגלה רק לפרקים, ושחלקי לבושה לא תמיד היו תואמים. כפי שהבטיחה, בעלה אכן הגיב בהתלהבות על רעיונותיו של פמברטון בעניין תשלום משכורת. האיש הצעיר השתדל להצניע את גמגומיו ומר מורין לא הסתיר שלדעתו סגנונו לוקה בחסר. נוסף על כך, הוא ציין שהוא שואף ליחסים קרובים עם ילדיו ומשתוקק להיות חברם הטוב ביותר, וכן שהוא תמיד דואג להם. לשם כך ה?רבה לנסוע, ללונדון ולמקומות אחרים – כדי לדאוג להם. עמידה זו על המשמר הייתה תורת החיים והעיסוק האמתי של כל בני המשפחה. כולם דאגו וכולם היו כנים ביותר בדבר ההכרח שבדאגה. הם ביקשו להבהיר שהם אנשים רציניים וכן שאף על פי שרכושם מספיק לאנשים רציניים כמותם, עליהם לנהלו בזהירות יתרה. מר מורין, בהיותו הציפור-ההורה, עסק בחיפוש מזון לצאצאיו שבקן. יוליק ביקש תמיכה בעיקר במועדון, שם היא הוגשה לו בדרך כלל, כך ניחש פמברטון, על מצע בד ירוק. הנערות היו רגילות לעשות את שערן ולתפור את שמלותיהן במו ידיהן, והאיש הצעיר שלנו חש שהוא מתבקש לשמוח על שחינוכו של מורגן, אף שהיה אמור כמובן להיות הטוב ביותר, לא יעלה יותר מדי. כעבור זמן לא רב פמברטון אכן שמח על כך ושכח את צרכיו שלו מפאת העניין שעוררו בו אופיו ותרבותו של הילד, ובשל ההנאה על שהוא מציב לו תנאים נוחים.