קצה הפיוז

    כמה אכזרי העולם - איש לא יחזיר לשני פישר את 56 הדקות שאבדו מחייה כשצפתה ב"על קצות האצבעות"

    שני פישר

    כשאתה חולה בשפעת, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות בררן. ככה זה כשחושי הטעם והריח מתעמעמים, אתה לא ממש תאווה לעיניי אחרים, והמוח, כמו שאמר זוהר, רך. כך ביליתי את ימיי האחרונים, בין מרתונים של "אהבה מעבר לפינה" ועד "איזור התעשיה". אפילו את "אבא גנוב 2" ראיתי מההתחלה עד הסוף. את מרבית שעות היום ביליתי בחברת תפריט ה-VOD במטרה לבזבז עוד חצי שעה בבהייה בפיקסלים מהבהבים, וכך הגעתי ל"על קצות האצבעות", שהוצעה לצפייה בחינם בשירות. כשאתה חולה בשפעת, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות בררן. ובכל זאת, בדיוק אחרי 8 דקות של צפייה בסדרה, כיביתי את הטלוויזיה לחצי יום. לא הסכמתי לסבול יותר.

    אחרי הפצרות מערכתיות ובליעת מאלחשים צפיתי בשני הפרקים הראשונים מההתחלה ועד הסוף - 56 דקות שאף אחד לא ישיב לי בחיים. אינני בנאדם עויין ושונא, ואלוהים יודע שאם יש משהו שאני סוגדת לו בעולם האטאיסטי בו אני מתקיימת היא הטלוויזיה, ועדיין, תחושת כעס הציפה אותי בעת הצפייה. לא בגלל הניסיון לייצר סדרה שכזאת, אלא מעצם כך שהיא משודרת בטלוויזיה.

    "על קצות האצבעות" יכלה, במקרה הטוב, להיות מה שהייתם מצפים שתהייה: סדרת על אהבות, החמצות ושברונות-לב בתל אביב. הקאסט של התוכנית בהחלט אישרר שמדובר בעוד סבב של הפרצופים המוכרים במשחק הכיסאות המוזיקליים אליו הורגלנו בשנתיים האחרונות: דנה עדיני, מיכאל אלוני, יוסף סוויד, אלי אלטוניו וכו' (איפה ליאור אשכנזי?). גם העלילה, לפי הפרומואים, מספרת את אותו הסיפור המוכר: היא – רקדנית. הוא – שותף צעיר במשרד עורכי דין. הם – אוהבים ולא יכולים לממש את אהבתם. אני – מעבירה ל"אפקט הפחד".

    אך "על קצות האצבעות" היא סדרת יחסים שמתחפשת לסדרת מתח; אפלה יותר, קודרת יותר, קולנועית יותר. היא מנסה להיות קצת אחרת, לפרוץ דרך, להכתיב טרנד חדש בטלוויזיה הישראלית, להתבדל מכל שאר הסדרות האחרות בעלות אותה עלילה ואותן שחקנים, ומכך לא רק שהיא יומרנית אלא גם מתנשאת. ובפועל, מה לעשות, כשהשחקנים לא טובים, הקאסט אקלקטי, העלילות מתפזרות והבימוי רווי בשטיקים של תרגיל סוף שנה א' בחוג לקולנוע – זה לא לעניין בכלל.

    קצה גבול היכולת

    במרכז הסדרה ישנה בחורה בשם דני (דנה עדיני) המתפקדת על תקן סינדרלה היתומה, עם אם חורגת מרשעת וכישרון אחד גדול: הריקוד. בלט קלאסי ליתר דיוק. מנגד, ישנו עלם חמודות במושגי מכללת רייכמן (מיכאל אלוני), שהוא שותף צעיר במשרד עורכי הדין של אביו, נוסע באוטו עם גג פתוח ומתהדר בחברה דוגמנית. עדיני מבלה את זמנה בסוזן דלל, ואלוני את זמנו במשרד של אביו בשאול המלך. הוא גם העו"ד של מנהלי להקת המחול של עדיני וגם זה שדורס אותה בפרק הראשון. בנוסף, ישנו עוד סיפור מרכזי בעלילה שמתרחש, רחמנא ליצלן, בירוחם (מה שמלמד שעמרם מצנע בהחלט מצליח לשקם אותה). שם פושעת נמלטת (דורית בר און) פועלת בשירות מאהבה המזדקן לשעבר, שמפעיל אותה מהכלא בו הוא יושב ודורש ממנה שתמצא את בתו ושתביא לו קוסקוס בכל פעם שהיא באה לבקרו. ולא, לא מדובר בפרשנות צינית שלי לעלילה, אלא בתקציר קורקטי למהדרין של הפרק הראשון.

    אך לא רק בעלילה טמונה המפלה, אלא גם בליהוק. דנה עדיני, סוג של חמודה כך סבורים רבים, היא אולי זמרת ואחות מנחמת, אבל בטח לא שחקנית ובטח ובטח לא יכולה לסחוב סדרה שלמה על כתפי הבלרינה שאימצה לעצמה. גם אלוני, לפי שני הפרקים הראשונים, הוא שחקן של הבעה אחת ולא יותר מאשר קישוט נאה בסגנון מייקל לואיס. אנה זאיקין, שמאוד חיבבתי כפרזנטורית של רנואר, מציגה דמות אוטיסטית וספק אם תוכל להחזיר לעצמה את הסקס אפיל האבוד על הכרזה בעונה הבאה. ואלי אלטוניו. אלוהים. הוא אמנם לא הופיע על המסך ליותר מעשר דקות בשני הפרקים, אבל הוא הטאלנט הכי לא מוסבר שחולש על מסך הטלוויזיה שלנו. מה הוא תורם לעולם כשחקן? או סתם כפרצוף? איך הוא תמיד בכל מקום? מישהו שומע אותי?

    לא קל שלא לצאת כלבה בביקורת על סדרה כמו "על קצות האצבעות", אבל את האצבע המאשימה כלל לא צריך להפנות במקרה זה כלפי יוצריה, אלא כלפי הזכיינית. במעצמת טלוויזיה מתוקנת, ארה"ב לדוגמא, סדרה שכזאת הייתה במקרה הטוב עולה למבחן הפיילוט, נכשלת ונגנזת. נקסט. בארצנו, עם אוזלת היד, התקציבים המוגבלים וכן, גם הזלזול בנו, הצופים, הסדרה תשודר מההתחלה ועד הסוף, ויהי מה. היא אולי תעבור לשעה קצת יותר מאוחרת, תקבל פחות פרומואים, אבל בטח שלא תרד מהמסך, שכן הפרקים מסודרים כבר כל כך יפה בחדר העריכה, לא חבל? לי חבל, כי גם ב"קשת" הבינו שלא מדובר ב"מרחק נגיעה" של העונה. הם הרי לא נדיבים מרצונם והחליטו "לצ'פר" את הצופים לקראת חג הפסח בשידור שני פרקים ברצף. זוהי הדרך הגאוותנית שלהם להפסיד בשקט: לשדר את כל מה שנעשה בכמה שפחות זמן כדי שנשכח את הקטסטרופה עד שיחלו האודישנים של "כוכב נולד". אני הבטחתי לעצמי שלא אשכח ולא אסלח. ומה איתכם?

    על קצות האבצעות, ימי שלישי, ערוץ 2

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully