הצעות עבודה

שלומי סרנגה - "האמנם" (במקור של חווה אלברשטיין): טקס הקבלה המופלא של שלומי סרנגה לתוך מעוז האשכנזיות של לאה גולדברג וחווה אלברשטיין הוא הביצוע הטוב ביותר באוסף. סרנגה משרטט בדיוק של צייר מפות את הגבול בין אהבה למלחמה, כשיוני בלוך מגבה אותו בעיבוד הטוב ביותר שיצר עד כה ומפיח תקוות חדשות לגביו. ולכל המצקצקים אפשר רק לומר: לא רק ש"מותר, מותר לאהוב", אפילו די חובה. ביצוע מופת של זמר עם עומק רגשי נדיר. (ע.ש)

דנה אינטרנשיונל – "במקום הכי נמוך בתל אביב" ( אסתר שמיר) – זוהי לא רק הבחירה המבריקה בשיר והחיבור הטבעי שלו לדנה, שמטעינה אותו בקונטקסט מיני חדש ומתבקש, אלא גם הביצוע עצמו, שמלמד על הבנה של השיר המקורי והיכולת של דנה לקחת אותו למקום מאוד פרטי, שבו הוא הופך לשלה. (נ.ה)

דודו טסה - "אמי אמי" (אהובה עוזרי): דודו טסה לוקח את שיר הגעגועים התמים של אהובה עוזרי והופך אותו לתחינה של נרקומן בקריז אפל. זהו בדיוק שיר האינדי שכה חסר לטסה כדי לממש את הפוטנציאל שתמיד התחבא במוזיקאי שהעדיף להתפלש ביצפאן, רמי וריטה. אולי זו נקודת המפנה. (ע.ש)

DISIAC - "ריקי" (זקני צפת): מזל שאלון אוחנה וגיל מרום, האלמונים שמרכיבים את ההרכב העוד יותר אלמוני DISIAC הבינו שקאבר צריך להסתכל על המקור דרך עין דג מעוותת. כך, "ריקי" המחורפן הפך לטרק כובש ואינטליגנטי, שהוא מצד אחד אנטי-תזה לרוק'נ'רול של זקני צפת ומצד שני הומאז' לחופש והאנרגיות שלהם. (ע.ש)

יהודית רביץ - "ציפור מדבר" (אתניקס): "אם יש לי הזדמנות להשתגע ולהתרחק מהסגנון שלי...זה כבר יותר מעניין". יותר מההסבר הזה של יהודית רביץ לא ממש צריך, מלבד שמדובר בשיר ענק גם במקור של הרכב מוחמץ בדברי ימי הפופ הישראלי, ועיבוד מצוין ומחושב של רע מוכיח. (ע.ש)

מטרופולין - "כל האמת" (הקליק): אי אפשר באמת להרוס שיר כמו "כל האמת" (הקוראות מירי מסיקה ונינט טייב מתבקשות לא להעמיד את הקביעה הזו במבחן), אבל קל מאוד להחמיץ איתו. הבעיה העיקרית של מטרופולין נעוצה בכך שהמקור, שהופק 25 שנים קודם לכן, עדיין נשמע חדשני יותר - הוא אלקטרוני, חללי ודאבי, ועומד בגאווה על מדף פוסט-פאנק שטרם התיישן עם דני דותן שמתברר כאן לא רק כזמר, אלא גם כשחקן. בהפקה של עופר מאירי, עם הפילטרים הפרנצ'יים שמוצו כבר לפני עשור והדיסטורשן המכאני, יש אנרגיה, שמחה ושירה אנמית שכלל אינם קשורים לטקסט ולמסתורין הז'אק לקאני של המקור וגורמים לתחושת פספוס. (נ.ה)

ברי סחרוף ויהודה פוליקר - "רדיו רמאללה" (יהודה פוליקר): זה דווקא מתחיל נהדר בגיטרות שמזכירות את "קיטש" של אלג'יר ושילוב הקולות המושלם של פוליקר וברי. אלא שאז הצד הברוטלי בצליל של רע מוכיח משתלט על העיבוד והופך אותו לדאנס-רוק חסר איזון ורגישות לפצעים של השיר. (ע.ש)

יעל דקלבאום - "פמלה" (יפה ירקוני): כל הכבוד לבחירה של דקלבאום החביבה לבצע שיר גברי מובהק כמו פמלה, אך ליד הביצוע של שי גבסו ב"כוכב נולד" דקלבאום חיוורת יותר מעור של מדוזה. דימוי משיר נוראי ביותר של אנני לנוקס לא מחמיא לאף אחד. (ע.ש)

לוס כפרוס - "נכון להיום" (זוהר ארגוב): לכאורה, התאמה מתבקשת בין הרכב נישה מתחזק לטקסט האקסיסטנציאליזם של שאול בן שאול. אלא שכפרוס פשוט לא מבינים שהם מבצעים שיר רוק'נ'רול ישראלי אדיר ("זה טקסט לא אופטימי...הגישה שלנו חיובית" הם אומרים בחוברת). לשירו הטוב ביותר של זוהר ארגוב הגיע ביצוע מזהיר בהרבה. (ע.ש)

מאור כהן – "שיר של יום חולין" (אילנית) – זה יכול היה להיות ביצוע מרהיב לו רק היה הופך לקוטבי יותר; אם השירה היפה והמרגשת של כהן, שהחיבור שלו לשיר ניכר היטב, היתה מאמצת אסתטיקה לו-פיית ומולה היו ניצבים קירות דיסטורשן שוגייזיים/סלואוקוריים רחוקים. זה לא איזה רעיון עצמאי מופרך - שמעתי פעם ביצוע של כהן באותה רוח ל"שישי שבת" של זקני צפת, שגרם לטריק החד-פעמי של אותו שיר להישמע אמוציונאלי מתמיד. הוא היה יכול לעבוד כאן נהדר. (נ.ה)

"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" - נינט טייב (אילן וירצברג ושמעון גלבץ): יותר ויותר אני מקבל את התחושה שנינט טייב לא ממש יודעת מה לעשות עם הקול שלה, מלבד אותו טריק מוכר שכולנו כבר שמענו בערב הטוב ההוא בניצנים. דווקא בטקסט הזה של יונה וולך, שיש לו לכאורה הרבה נקודות השקה לחייה, נדמה שהיא כלל אינה מחוברת אליו ברמה הרגשית. מה לצעקה המתפרצת נטולת הרגש באמצע השיר ולחוסר האונים של וולך? כך לא נשמע זעם של חוסר אונים; כך נשמעת זמרת שלא מבינה בכלל על מה היא שרה. (נ.ה)

יהלי סובול - "נפתלי הדג" (ברי סחרוף): יהלי סובול תמיד חלם להישמע כמו Beck, ובסינגל החדש שלו ושל רע מוכיח "חייל להשכיר" הוא אפילו מצליח. אבל כאן סובול ועידו אגמון מעקרים את העצבות של הטקסט המקורי, משטיחים את עומק הכאב ונשארים עם אוויר ביד במקום לב מדמם. (ע.ש)

רמי קליינשטיין - "הכעס" (רוקפור): לחשוב על רמי קליינשטיין שר בימינו על "כעס" באופן אותנטי דומה לתקווה שיאיר לפיד יתחיל לשאול שאלות מעניינות; לכאורה יש את כל הנתונים (זכרו את ימיו הראשונים של קליינשטיין), אבל משום מה ברור שזה לא יקרה. ואכן, זה לא קרה. (ע.ש)

מירי מסיקה - "ככה זה (לאהוב אותך)" (ברי סחרוף) – להערכתי, ניגוד אינטרסים הוא הדבר היחיד שמונע מברי סחרוף ועם ישראל להגיש תביעה ייצוגית כנגד מירי מסיקה ומי שנתן לה לבצע את השיר היפה הזה, שבמחי עיבוד פומפוזי ונטול עידון הופך למפגן של כל מה שרע במוזיקה הישראלית העכשווית – התחלה שמזכירה ביצוע בטקס יום הזיכרון באנדרטה העירונית והמשך גס ומלא פאתוס, שמפספס את כל המהות של השיר. וזה עוד לפני שבכלל מדברים על מופע הצרחות של מסיקה. (נ.ה)

אבי קושניר - "בראשית" (גבי שושן): יש דברים שלא צריכים לקרות בפרויקט מושקע שמכבד את עצמו כמו "עבודה עברית". אחד מהם הוא לתת לבדרן שאינו יודע לשיר להשתתף. (נ.ה)