ורדה גבעולי אוצרת ומשתתפת באירועי הפיסול "אבן בגליל" במעלות תרשיחא
"אבן בגליל"
לסימפוזיון הפיסול "אבן בגליל" ה-18, הוזמנו ארבע-עשר אמנים ישראלים מהמובילים בתחום הפיסול, ליצור עבודות חדשות שיוצבו בעיר. סימפוזיון הפיסול הוא אירוע אמנותי יחיד מסוגו, שבמהלכו מוזמן הקהל הרחב כצופה- משתתף כבר בתהליך היצירה עצמו ולא רק בשלב העבודה המוגמרת.
אמנות במרחב הציבורי הנה מסורת ארוכת ימים, היא מתקיימת מימי קדם כחלק מדו-שיח מתמשך שמקיים האדם עם סביבתו הקרובה ועם העולם המורחב הסובב אותו. המרחב הציבורי הישראלי שהוקדש ברובו לאנדרטאות ופסלי הנצחה "הופקר" במידה מסוימת. הסימפוזיון מבקש לקרוא למחשבה מחודשת על האופן בו מתקבלות החלטות על עיצוב המרחב הציבורי בעזרת אמנות, ונוגע בשאלת שינויי המגמות בפיסול העכשווי, בקשר שבין אמנות וסביבה ובשאלות על מהות האובייקט והדרך בה הוא נחשף לקהל (האם הפסלים אמורים להיות מוצגים במוזיאונים או בסביבה, מה הפרמטרים שמגדירים אובייקט כיצירת אמנות).
היסטוריה של "סימפוזיוני פיסול באבן"
סימפוזיון האבן הראשון נוסד על ידי הפסל האוסטרי קרל פרנטל בשנת 1959.הרעיון נולד בעקבות הצבת "אבן גבול" בין אוסטריה לבין שכנתה ארץ האויב הונגריה. זה היה מעשה סמלי של פרנטל, בנסיון להדגיש שלאמנות אין גבולות, ואולי האמנים אינם מוגבלים על ידי הפוליטיקאים. הסימפוזיון הביא פסלים מהעולם למחצבה הנטושה "סנט מרגרטה" ליד וינה. זו הייתה מין אולימפיאדה של פיסול באבן, שאפשרה לאמנים מעבר למסך הברזל להגיע למערב, ליצור עבודות מונומנטאליות באבן ולקיים דיון משותף (וגם לעיתים דרך מילוט לפסלים מארצות הקומוניסטיות למערב). הסימפוזיונים התפתחו בעולם בערי הפריפריה, כאשר האירוע הוא אירוע אמנות פלסטית מרכזי, המושך קהל מבקרים גדול.
פיסול אבן פוליטי
פוליטי מפורש הצחקת אותי! (אלא אם הוא בתוך הקונצנזוס הציוני- האנדרטאי -השואתי.) פוליטי בעיני המתבונן כן.
ועל זה אספר אנקדוטה: הצבנו באום-אל-פחם פסל שקראנו לו "ארץ זבת חלב ודבש"; בין ארבעה עמודים כיסינו בפח דק חלקת אדמה קטנה, ועץ הזית שבמרכז היה אמור לדחוק את הפח המתכלה מעצמו. זאת מתוך הנרטיב שהאדם בא והאדם הולך והאדמה חזקה ממנו. הגיע לטכס החנוכה נציג השגרירות המצרית ושאל אותי האם אני נמנית עם אנשי עוזי לנדאו, ובאה לכבוש את אדמת העיר הערבית. הסברתי לו את הרעיון ומאז האיש חבר שלנו.
הצופה האידיאלי
בהיותנו אמנים, אנו צריכים קהל. רובנו אגוצנטריים ואקסהביציוניסטים. לעניות דעתי אמן אינו אמן אם הוא עובד "למגירה".
אבל מי הקהל האידיאלי ? שאלה קשה.
אולי זה הנוגע והמרגיש.
.
אמנים שהשפיעו
פעם, מזמן, החוויה הרומנטית של הפיסול באבן גרמה לי לבחור באבן כחומר שבו אני מעדיפה ליצור. אבל באמת, אינני יכולה לברור מתוך ההיסטוריה של האמנות איש שהשפיע על עבודותיי. לפעמים שיר כמו של מ. ויזלטיר "הרחק ממסדר הדגל" גורם לי ליצור איור תלת מימדי סובלימטיבי לסיפור אשר סיפרתי לעצמי.
תיק עיתונות
ארועי "אבן בגליל" במעלות תרשיחא העוסקים בפיסול באבן, נפתחים במקביל לביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני בבית-ים. פסלי האבן מלווים או מקשטים את החיים בעיר ובפריפריה, לרוב ללא תשומת לב תקשורתית וללא דיון ציבורי. ההשוואה בין השניים לא בהכרח מתבקשת, אבל שני האירועים מכוונים להתערבות אמנותית של האדם במרחב הציבורי: בת-ים, עיר סמוכה לתל-אביב, נתפשת כפריפריה תרבותית ומבקשת לאחרונה להיות ההמשך הטבעי של תל-אביב, לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם אמנותית. מעלות תרשיחא היא ה-פריפריה. אבל בעוד שהביאנלה בבת-ים מבקשת להיות ביקורתית כלפי היחס בין הסביבה לממסד, פסלי האבן הם לרוב של אמנים שהממסד נוהג להזמין כדי לעטר את הסביבה. כלומר, אלה שמקיימים יחס אוהד יותר עם הממסד.
ורדה גבעולי היא אוצרת אירועי "אבן בגליל", ואחת האמניות המשתתפות בו. גבעולי יוצרת יחד עם בן-זוגה אילן גלבר, העבודות שלהם פזורות ברחבי הארץ ("לאיפה שאנחנו לא מגיעים בארץ אני רואה פסל שלנו"), והעולם בין היתר בגרמניה, סין וטייוואן. שניהם מודעים לקונפליקט ביחס לפיסול באבן: מצד אחד הממסד מזמין אותו, ומצד שני הוא לא "ממש לא מיינסטרים", כפי שמגדירה גבעולי, אלא נמצא בפריפריה של החיים התרבותיים. אנשי "אבן בגליל" מבקשים לצור דיון סביב הנושא, והאירוע במעלות מלווה בסימפוזיון.
"סימפוזיוני האבן הן דרך קלה ליצור פסלים ואירועים בעיר קטנה", מסבירה גבעולי. "השאלה היא מיהו היוצר?" גבעולי מתייחסת למקום הלא ברור מאליו של הפיסול באבן האם הוא אמנות או אומנות, ומה המקום שלו בדיון האמנותי והתרבותי? "חלק מהיוצרים הם אומנים וחלקם אמנים", היא מסבירה, "פיסול באבן דורש ידע ומאמץ, כמעט כמו עבודת בניין. בעולם המערבי אין היום אסיסטנטים שמכירים את התחום, והיוצר צריך לעשות את רוב העבודה בעצמו. היוצרים שוקעים לתוך העבודה עם החומר, ושוכחים מהאמנות. זה דוחק את הביטוי האמנותי באבן הצידה. בפיסול באבן הביטוי הסופי הוא מאוד מעשי אבל החשיבה היא אמנותית גרידא, בכל הנוגע לרעיונות ולביטוי שלהם".
פיסול באבן עשוי להיות הברווז של האמנות; הוא הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז, אבל האם הוא באמת ברווז? "במהותן העבודות שלנו שונות מאוד ממה שנגלה לעין מה שרואים זה לא זה. בכל עבודה יש נרטיב, אנחנו מתעסקים המון זמן עם נושא עד שאנחנו משלימים אותו ורואים אותו כסגור", אומרת גבעולי, ומנסה להצביע על המורכבות, התת-מודע של העבודות. בפסל שנקרא "סבבה", ומוצב בפארק פסלים אזור חצרים שבדרום, מופיעה דמותו של החתול גארפילד שמתנמנם על ערסל. היא מצביעה על האירוניה שבעבודה: "האזור נקרא יער חצרים, וזה למעשה מדבר. יצרנו 'אין חתול', ב 'אין נווה מדבר', שנמצא ב'אין יער'". החתול, דימוי שמופיע לעיתים בפסלים שלה, קשור עבורה להיותה דור שני לשואה: "החתול מסמל בית. הוא גם חיה עם יצר הישרדות חזק, ואינדיבידואליסט. בעבודה שהוצגה במוזיאון בפולין, שהיתה למעשה ביתו של יהודי שמת, הצבנו חתול ליד האח".
השואה, או "דור שני לשואה", הוא נושא שגבעולי עוסקת בו, לעיתים בעקיפין ולעיתים באופן ישיר: "אני עוסקת בנרטיב די דפוק של דור. אני שואלת מי אנחנו, איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, החרדתיות הגדולה שאנחנו מנסים להסתיר כדי לא להיות כמו ההורים שלנו אני מאמינה שהסיפור שלנו הוא עדיין חלק מהסיפור הגדול". אחת התשובות שלה לשאלה "מי אנחנו", מוצגת בעיר אום אל פחם: פסל בשם "ארץ זבת חלב ודבש", שתוחם שטח באמצעות עמודים לבנים עליהם מונחים רימונים, ובמרכז, מתוך לוח מתכת, פורץ עץ זית. "זאת אמירה פוליטית", אומרת גבעולי, "הארץ היתה פה לפנינו".
האם האקטיביסטים של הדור הקודם הם פסלי האבן של היום? "עד לפני 15-10 שנים, קישוט הערים בעזרת פיסול במרחב הציבורי היה קשור ישירות לאתוס הציוני", היא אומרת. "היום האתוס נדחק קצת הצידה". גבעולי היא פעילה במרץ "עד מהימים שרץ היתה אקטיביסטית", ואת הפסל באום אל פחם יצרה במפגש עם אמנים מטורקיה ומהמגזר הערבי. היא מצהירה שהיא ובן זוגה "לא מעמידים פסלים מחוץ לקו הירוק".