בסיסטית מחפשת להקה

ב-93', ממש בסוף ימי הזוהר של ז'אנר השוגייז (Shoegaze), יצא ב-Creation, הלייבל של אלן מקגי, אלבום הבכורה של להקה בשם Adorable, שהוקמה שלוש שנים קודם לכן בקובנטרי על ידי זמר/גיטריסט ממוצא פולני שתמיד לובש ז'קט לבן, ועל אף שאינו דובר פולנית הוא נושא את השם המדהים Piotr Fijalkowski (הגאווה הלאומית גרמה לו לקרוא ללהקה הבאה שלו פולק, אבל באיזשהו שלב הוא חטא למקורות ואינגלז את שמו הפרטי לפיט).

כעבור שנה הוציאו אדורבל אלבום שני בשם “Fake” ואחר כך התפרקו. בשקט, בלי שלאף אחד איכפת, וחוץ מהסולן אף אחד מחברי הלהקה לא המשיך בעסקי המוזיקה. כשצפיתי בקליפים הישנים שלהם ביוטיוב נתקלתי בטוקבק של נערה שאמרה שהמתופף הוא המורה שלה למתמטיקה.

"Against Perfection", אלבום הבכורה של אדורבל, שילב בין קירות הסאונד והצלילות הפסיכדליות של השוגייז לבין האינדי-פופ הנוצץ ובעל הנוכחות שיבוא אחריו, כששני מרכזי הכובד הם השירה הדרמטית של הפולני – שהחל מהסינגל השני נשמע בול כמו איאן מקאלך מאקו אנד דה באנימן - והבייסליינים המעולים של סטיבן "וויל" וויליאמס. אח, איזה שירים נפלאים היו הלהיט “Homeboy” (בהנחה שלהיט זה משהו שנשמע כמו להיט, בלי קשר לאם הוא נהיה כזה או לא), ”Favourite Fallen Idol” העצבני והפאנקיסטי ובעיקר “A To Fade In” החלומי. אבל למרות שהגיע להם הרבה יותר, אדורבל מעולם לא הגיעו לשום מקום ונשכחו באופן די גורף. לכן זה כל כך מפתיע, ומשמח, שפתאום יוצא להם אוסף חדש, "הערות שוליים" שמו, שמכיל שירים משני אלבומיהם וגם סינגלים ובי-סיידז.

המשפט שמתאר הכי טוב את מוסיקת השוגייז הוא “How Does it Feel to Feel?”. לא רק שהמוזיקה הנרקוטית הזאת נשמעת כמו כדור הרגעה מתוק שמטשטש כל תחושה, המשפט הזה הוא גם שם שירה של להקת הסיקסטיז Creation, על שמה נקרא הלייבל. Ride עשו לשיר הזה קאבר, ורוקפור גם, ואילו אדורבל רק ציטטו את המשפט בסינגל הראשון שלהם, המנון השוגייז הקלאסי "Sunshine Smile", איתו נפתח האוסף, שמכיל גם את שני הביסיידז שלו, "I'll Be Your Saint" ו-"Breathless".

תראו את הקליפ של "Sunshine Smile" (לינק בתחתית העמוד) ותרגישו שמכונת זמן לקחה אתכם בחזרה לתחילת הניינטיז. למי שלא חווה את זה בזמן אמת תספורות הקערה ההפוכה, הבהייה האובססיבית ברצפה (למרות שבקליפ אין להם בכלל פדאלי אפקטים להתבונן בהם, והגיטרות בכלל לא מחוברות לשום דבר) והעובדה שלבחורים צעירים יש יציבה של חסרי חוליות עלולה להראות די אידיוטית – לי זה בעיקר עושה פלאשבקים מפחידים לתקופת הבגרויות.

הסינגל הזה התקבל בהתלהבות על ידי עיתונות הפופ הבריטית, נבחר על ידי ה"אן.אם.אי" לסינגל השבוע והגיע למקום הראשון במצעד האינדי הבריטי. הוא לא מופיע באלבום הבכורה של אדורבל (רק בהוצאה האמריקאית), כך שזאת כבר סיבה מצוינת להשיג את האוסף. מבחינת הצלחה, הכל היה במורד הגבעה משם.

מיד אחריו באוסף מגיע השיר שפתח את האלבום הראשון, “Glorious”, שמצביע על הניסיון של אדורבל להלחם בתדמית האפאטית וחסרת האישיות של להקות השוגייז. כבר כאן נשמע פיוטר פיג'לקובסקי אסרטיבי ומלא בטחון בהרבה ממה שמקובל בז'אנר, וכמו איאן מקאלך בשעתו, קולו נשמע כאילו הוא יכול לסחוף אצטדיון שלם, אלא שבמקרה של אדורבל זה מעולם לא קרה.

לא שלהעיר את כל השוגייזרים הרדומים לא היה הדבר הנכון לעשות ב-93', אלא שאדורבל יצאו למלחמה הזאת באגרסיביות מוגזמת. כשהם הסבירו לעיתונאי פופ כמה הם להקה נפלאה בעוד כל יתר להקות התקופה הן זבל – לפני שאואזיס עשו את זה – היו אנשים שלא ראו את זה בעין כל כך יפה. היהירות העיקשת של אדורבל עיצבנה את העיתונות, בייחוד כי הסחורה שלהם לא באמת הייתה כל כך חדשנית, ולנושאי הדגל של הבשורה החדשה של 93' נבחרו סווייד.

אחרי שהם חירבשו את יחסיהם עם העיתונות הבריטית אדורבל היו בטוחים שהם יוכלו להתחיל מחדש מעבר לים, אלא שבהגיעם להופעות באמריקה הם גילו שחברת התקליטים האמריקאית חשבה שזה יהיה רעיון מוצלח לשווק אותם בתור "הלהקה שתאהבו לשנוא". הלהקה לא כל כך אהבה את זה והגיעה לכל הופעה שעה יותר מוקדם כדי לקלף את הפוסטרים מהכניסה.

אדורבל היו כישלון. הסינגלים שלהם צעדו גבוה במצעדי האינדי, אך בילו בתחתית הטופ-100 של המצעד הכללי ואלבום הבכורה שלהם הגיע בסך הכל למקום ה-70 במצעד הבריטי. לא שזה רע, אבל אדורבל היו בטוחים שהם יגיעו למקום הראשון במצעד הכריסמס ויהיו אורחים קבועים ב"טופ אוף דה פופס". האלבום השני זכה להתעלמות מוחלטת מצד העיתונות, אחריו הם פוטרו מ-Creation (מקגי אפילו לא טרח להרים טלפון להגיד להם בעצמו) וכך הסיפור נגמר.

בראיון שנתן פיג'לקובסקי ל"סלקט" ב-96', הוא הודה שהפה הגדול שלהם היה עקב האכילס של אדורבל ושאם הם היו יודעים שהקריירה שלהם תהיה כל כך כושלת הם היו מתפרקים הרבה קודם. "אלן מקגי חשב שאנחנו הסקס פיסטולס החדשים והוא רצה שנהיה מה שאואזיס עכשיו", הוא אמר. "אבל זה לא מה שהיינו. היינו סתם הבאנימן היהירים". א'. זה לא דבר כל כך רע להיות. ב'. אם זכור לי נכון, איאן מקאלך היה מספיק יהיר בעצמו ג'. כל מה שהוא עבר אולי ריסק לפיג'לקובסקי את הבטחון, אבל אני עדיין חושבת שאדורבל היו אחלה להקה.

אדורבל , "Footnotes - Best of (92-94)"
(Cherry Red Records)