מה קורה, דוק?

    לא הספקתם לראות כל מה שרציתם בפסטיבל דוקאביב 2008? אל דאגה – גיל קדרון הלך בשבילכם, ואפילו למד על הדרך מה זה סקס

    גיל קדרון

    פסטיבלים זה כיף. רואים סרט אחרי סרט, מחווים דעה מלומדת ביציאה מהאולם, מרגישים אניני טעם, מתחככים ביוצרים ובסלבס בזעיר אנפין. פסטיבל דוקאביב 2008, שהתקיים בשבוע שעבר, נותן קצת מכל אלה, עם הבונוס של תחושה שלמדת משהו על שלל נושאים בוערים. אורח חייהן של זונות קמבודיות, מפרקי אניות בנגלדשים, נשים בדוואיות, משוררים אירים הומוסקסואלים. לא בדיוק מסוג האנשים שנתקלים בהם בדרך כלל ברחבת הסינמטק בתל אביב.

    (תוכן מקודם)

    השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

    בשיתוף Foody
    לכתבה המלאה

    אז מה זה סקס?

    השבוע הדוקומנטרי שלי התחיל ב"מעשיה מקטמנדו" של ניאסה ני צ'יאניאן, סרט שנולד במטרה להלל את המשורר האהוב עליה כתאל או סרקאו. צ'יאניאן מתוודה כבר בפתיחה על הערצתה הגדולה לאיש, וככה מכניסה את עצמה לסיפור במה שנדמה במבט ראשון בחירה מעט תמוהה. למה לא לתת לנו להבין בעצמנו מה יש בו שכל כך ראוי להערצה?

    ככל שנוקפות הדקות הבחירה הזו הולכת והופכת ברורה. המשורר מספר על אהבתו הגדולה לנפאל, אליה הוא מרגיש, לטענתו, קשור אף יותר מאשר לאירלנד, כי זה המקום בו הוא משוחרר, אהוב, מקובל על הכל. ואכן, כשהוא יוצא מהמונית בקטמנדו עטים עליו שני נפאלים חמודים ובייבי פייסיים בחיבוקים ונשיקות, מקרקרים סביבו באהבה אין קץ ודואגים לכל צרכיו, מהקטן ועד הגדול. המשורר כתאל, בתורו, עשה את חלקו בכך שמימן את לימודיהם או פתח להם בתי עסק בבירה הנפאלית. אם תרצו, יחסי חברות טיפוסיים בין הלבן העשיר והחום אסיר התודה. אלא מה, אז מתחיל לו מצעד בלתי פוסק של בני 17-16 תמימים בצורה קיצונית לחדר של אותו משורר (עד כמה תמימים, אתם תוהים? אחד מהם, כשקיבל הצעה לסקס, שאל ללא היסוס, "מה זה סקס?"). לאחר שהמשורר עוזב לאירלנד מבינה היוצרת שגיבורה התעלל וניצל מינית עשרות צעירים נפאלים, בהבטחות אמת או שווא לעזרה כלכלית או לימודית, והיא פונה להתעמת איתו. כאן מתברר שהסרט הוא בכלל לא על המשורר וחייו, אלא על אגדה שהתנפצה, ופניית הפרסה לתחקיר עיתונאי היא בלתי נמנעת. במהלך העימות הבמאית ורגשותיה מקבלים זמן מסך זהה לזה של המושא-כביכול והכחשותיו והסבריו הפתטיים; הגיבור יורד מנכסיו, ואנו נותרים עם תחושת מועקה של רעם שנפל ביום בהיר. או, אם לצטט את אהרן ברק, המוות אינו מפתיע, אבל הוא תמיד מגיע בהתפעה.

    החיפושית השובבה

    הסרט השני שראיתי, "החיפושית" של ישי אוריין, הוא ההיפך המוחלט ממעיק, וגם מתחקיר עיתונאי. בכלל לא בטוח שהוא יכול להיחשב כסרט דוקומנטרי, ואכן עורר ויכוחים סוערים בעקבות שורה ארוכה של סצנות מבוימות שמותחות עד הקצה את הז'אנר התיעודי. בכניסה לאולם נשמע אוריין מסביר כי סרטו בכלל שייך לז'אנר שהוא מכנה הדוקו-קריאייטיב. המדקדקים לא יתקשו למצוא את החורים באמת התיעודית, אבל מי שישכיל להשאיר כל זאת מאחור, ולהשעות זמנית את חוסר האמונה, יזכה בחוויה משובבת לב, מרוממת נפש ומרגשת בטן. אוריין הוא אב לעתיד שמסרב לגדול, קונה חיפושית גרוטאתית בדיוק לפני שהוא מתחתן, ומתחיל לגדל שיער, כנראה כדי לאזן את מה שמגיע ברגע שאתה מנפץ את הכוס מתחת לחופה – המעבר לבגרות.

    הוא ואשתו מחכים לבנם הראשון, וזו דורשת מבעלה להיפטר מהחיפושית החיננית אך המקרטעת, שחיה כבר 40 שנה על הכביש. אוריין, בניסיון נואש להראות לבחירת לבו (שמגלמת באמינות את תפקיד האישה הנודניקית) את הערך הבלתי ניתן לכימות של כלי הרכב, יוצא בחיפוש אחר הבעלים הקודמים, שמגוללים בתורם סיפור חיים מרגש, שהחיפושית שזורה בו בצורה מופלאה. ניסיונותיו המשעשעים להציל את החיפושית לוקחים אותו לירדן, אז מגיעות התערבויות בוטות ובלתי פוסקות בעלילה, אבל בעיקר המון המון המון הומור, כיף ורגש. אגב, ביציאה מהאולם ראיתי את אוריין נוסע משם עם אשתו בלא אחרת מאשר דייהטסו חדשה מליסינג. שאלתי את מנהל הפסטיבל היכן החיפושית, וזה ענה, "די, כמה אפשר?", מה שרק הדגיש את המרחק בין החיים האמיתיים לאגדה שסופרה במשך 70 דקות.

    הכלה הסורית

    מיד התחיל לו הסרט הישראלי הזוכה של הפסטיבל, "כלות המדבר" של עדה אושפיז, שמעניק מבט נדיר על חייהן של נשים בדוואיות בעולם הפוליגמי. בני האדם הם יצורים סתגלנים, ולא רק הבדוואיות מתרגלות לנשים הנוספות, אלא גם הצופים לוקחים במהרה כמובן מאליו את הגישה אותה מאפשרת לנו הבמאית, ואחרי שלושת רבעי סרט הסיפור מתחיל לחזור על עצמו ולהעיק, והמבטים לשעון הופכים תכופים יותר ויותר, עד שמונולוג הסיום של אישה שיודעת שאין ביכולתה למנוע מבעלה להתחתן בשנית מכוון ללב, אך מפספס את המטרה. פספוס נוסף מגיע מכיוון הגברים, קורבן גם הם לשיטה. כי, בינינו, מי רוצה לחיות עם שתי נשים מתוסכלות וממורמרות שמרגישות מוזנחות ועוקצות בכל הזדמנות? מחוץ לאולם עמדו חברי אחת המשפחות, שבסרט בעיקר נראו קרועים ובוכיים, אבל איכשהו הצפייה בעצמם קרועים ובוכיים עשתה אותם מאושרים וחייכנים. כנראה שזה מה שעושות 15 דקות התהילה.

    שישה ויטמינים וברזל

    בשישי בערב הגיע תורו של "זוללי הברזל", הסרט שגרף את פרס הסרט הזר. שאהין דיל ריאז תיעד את חייהם של עובדים קשי יום שמפרקים ספינות ישנות, שהופכות לברזל יקר ערך, כשבדרך תלאות אינספור. כמה אלפי ק"מ משם מערבה, לפני 2,500 שנה, הגה הבודהא את האמת הנאצלה הראשונה של הבודהיזם, שאומרת שהחיים הם סבל. והחיים של הבנגלים שמרפקים את הספינות הם פשוט סבל צרוף. הם שוקעים בבוץ, מושכים חבלי פלדה במשקל טון, סוחבים חתיכות מתכת עצומות, ובורחים בערך פעם ביומיים מהמוות האורב להם בכל פינה. זה לא הכל, כי מסתבר שהמעסיקים שלהם הם בודהיסטים אמיתיים, ומעוניינים להעמיק את סבלם כמה שיותר, על ידי שורה של תחמנויות שגוזלות מהם את משכורתם המגוחכת ממילא. הצילומים מרהיבים ויצירתיים, אבל הבימוי לוקה בחסר, ומדובר בסופו של דבר במנת דכאון לווריד, כשיותר מכל מורגש חסרונו של סיפור אישי כלשהו.

    ישראל 60

    לשבת השארתי שני סרטים לקינוח. הראשון הוא הפרק השלישי מהסדרה הדוקומנטרית "60", קצת של מודי בראון ובעיקר של ענת זלצר, שמשודרת בימים אלו ביס דוקו. הסדרה עוקבת אחרי שישה ישראלים שגילם כגיל המדינה, וסיפור חייהם האישי שזור, באופן בלתי נמנע, בהיסטוריה שלה. אם הפרק השלישי מלמד במשהו על שאר הפרקים, אזי מדובר ביצירה איכותית לעילא ולעילא. אמנם הסיפורים נעים במהירות מאחד לשני, ואין יותר מדי זמן לרפלקסיה, אבל זו מגיעה מעצמה ללא עזרה חיצונית.

    הכוח העיקרי של "60" הוא הבחירה המעולה של ששת הדמויות, שהן שנונות, רגישות, ציניות, אידיאולוגיות ומה לא, ומספיק פרק אחד בשביל להרגיש קשור אליהן. אישה מרוקאית, מתנחל דתי, ערבי ישראלי, סופרת, זמר וקיבוצניקית, פסיפס ישראלי קלאסי. הפרק המדובר עסק בעשור שאחרי מלחמת ששת הימים ועד ביקורו של סאדאת, דרך ימי האופוריה, תחילת ההתיישבות, דיכוי חירויות הפרט של ערביי ישראל וסדיקתה של המשפחה הישראלית. נדמה כי צפייה בששת הפרקים כולם תוסיף איזו תובנה או שתיים על הניסוי המעניין של יצירת בית לעם היהודי, דווקא בארץ ישראל. כשנגמרה ההקרנה עלו הגיבורים לבמה לקול מחיאות כפיים, וכשהערבי והמתנחל נראו מסתודדים ומחליפים מילים נעימות, ברור היה כי כבר יש לו ל-"60" הישג אחד באמתחתו.

    מונולוגים מהווגינה הקרועה

    אחרי התרוממות נפש זו קינחתי את הפסטיבל ב"גחלים אי אפשר לעטוף בנייר". אז נכון שרוב הסרטים הדוקומנטרים מתמקדים בלהאיר איזה עצב או עוול, ולא בלשמח ולבדר, אבל "גחלים אי אפשר לעטוף בנייר" הותיר את "זוללי הברזל" הרחק מאחור, כשהפך את הסבל לתמה היחידה הקיימת בו, וזרק על הצופים את הגחל הבוער מבלי לנסות לעטוף אותו, אפילו לא בנייר.

    הסרט מתחיל ככה פתאום, ללא קריינות או כתוביות, ורק במקרה התברר לי כי הזונות שעל המסך מגיעות מקמבודיה דווקא, ולא ממלזיה או מתאילנד. אלו פוצחות במונולוגים קורעים מהווגינה הקרועה שלהן, ולפתע הסבל של עובדי המספנה מבנגלדש נראה כיום כיף בלונה-גל. אחת אחרי השנייה מספרות הזונות על מסכת התעללות קשות מנשוא, על דכאון קליני, על ניסיונות התאבדות, אובדן ילדים, התמכרות לסמים, אונס, אלימות, בוז ולגלוג, ייאוש גמור ושאר מרעין בישין. הסיבה היחידה שנאבקתי להשיאר באולם, היא שאם ישנן זונות קמבודיות שחייהן אינם חיים, המעט שאנו יכולים לעשות בשבילן הוא להישאר עד סוף הסרט ולסבול קצת גם אנחנו.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully