פה גדול יכה שנית

לא ברור אם מדובר בבשורות טובות או רעות, אבל האמברגו התרבותי שהוטל על ישראל מטעמי מוסר הולך ומתפוגג, ככל שיותר ויותר אמנים מבינים שהעולם הוא לא מקום מוסרי. כי בינינו מדוע להפלות בין סבלם של הפלסטינים לזה של האפגנים, הצ'צ'נים והטיבטים רק בגלל שפוטנציאל מיקסום הרווחים מהשוק שלנו קטן יותר? אם עד לא מזמן היה אפשר להשקיט את המצפון מבלי לחשוב על הנזק הכלכלי כתוצאה מהחרמת השוק הישראלי, נכנסו החברות הסלולאריות למשחק והעלו את סטנדרט הסכומים המוצעים לרף שכבר אי אפשר להתעלם ממנו, מה שהוביל לישראל לא מעט צדקנים לשעבר, שהעדיפו לפתע להתעלם מהזוועות המתמשכות בשטחים רק כדי לגזור את הקופון ולומר את המשפט הקבוע ש"חיכינו כל כך הרבה זמן להגיע לכאן". אפילו הביטולים של קיץ 2006 ובראשם דפש מוד לא נבעו מכניסתה של ישראל למלחמה לא מחויבת ששלחה מאות אלפי אזרחים משני הצדדים למצב חירום, אלא מפחד על התחת הקטן שלהם.

זו בדיוק הסיבה שכבר עכשיו כדאי לכם לקחת בעירבון מוגבל את הרכבת האווירית המתוכננת לכאן בקיץ הקרב ובא ואולי גם לחשוב קצת לפני שאתם מטקבקים את ה"להיכנס לעזה/להיכנס בהם/ רק כוח הם מבינים" היומי שלכם (וטוקבקים, כמו שראינו לפני שנתיים, משפיעים על אולמרט לפני שהוא יוצא למבצעים צבאיים כמעט כמו ראש אמ"ן). כי אם ערמות הגופות של חיילי צה"ל וילדים פלסטינים שיצטברו בסיטונאות לכשייכנס צה"ל לרצועת עזה לא מצננות את ההתלהבות שלכם מקצת לוחמה בשטח בנוי, אולי זו תהיה המחשבה על "There is A Light that Never Goes Out" בפארק הירקון שתעשה את זה.

קסאמים או לא קסאמים, כניסה למלחמה בעזה היא הטעות הגדולה ביותר שיכולה ישראל לעשות היום לא רק בגלל שאני פציפיסט מסריח ותל-אביבי מנותק. הרי כבר בתדרוך גבולות גזרה כל מ"פ יודע שיש לו פחות שלושה חיילים במצבת, שמצטמצמת בטור הנדסי עם כל קילומטר שמתקרבים לעזה. מספיקות הבעות פניהם של החיילים בעיתונים בימים האחרונים כדי להבין שכניסה לקן הצרעות הזה היא מיותרת וחסרת סיכוי להישג ממשי, שלא יכלול בתוכו אבדות שקשה לדמיין ככאלו שיצדיקו את עצמן (אלא אם אתם חושבים שמלחמת לבנון השנייה היא הישג צבאי ומדיני עצום). חלפו להם הימים שבהם הערבים היו חולצים את הנעליים ובורחים קיבינימט, ולא בגלל שצה"ל הוא צבא פחות טוב, אלא מכיוון שכללי המשחק השתנו ומה שקובע במגרש כמו עזה הוא לא האיכות של חיל האוויר או התחכום של המרכבה סימן אמו, אלא ההיכרות עם תנאי השטח. תראו מה קורה לצבא האמריקאי האדיר בפלוג'ה ובגדד ודמיינו שזה גן עדן לעומת מה שצפוי לנו בציר כיסופים.

ועדיין, למרות שסימן השאלה היחיד כרגע הוא על שמה של ועדת החקירה שתתכנס אחרי שיסתיים מניין הגופות בשני הצדדים, עם כל יום שעובר צה"ל מגביר את הפעילות שלו בתוך רצועת עזה ומלחמה אחרי יום העצמאות מצטיירת כרגע כעניין בלתי נמנע. אם עדיין נראה לכם שלחיצה על ההדק היא הפתרון, אני ממליץ על כיוון מחשבה אחר שעובר דרך דינוזאור ג'וניור, ביורק, מדונה ומוריסי (לא כל המעריצים שלו השתתפו ברייב נגד הכיבוש והיו ניצבים בסרטים של איתן פוקס). זה קצת לא יאמן, אבל יש לא מעט אנשים שהטראומה של קיץ 2006 עבורם היא לא מלחמת לבנון, אלא ביטול ההופעה של דפש מוד בפארק. תתכוננו, זה הולך לקרות שוב – הפה הגדול שלכם הולך להכות שנית.