מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל
על סיפונה של האולימפיק
14 באפריל 1912 היה יום מר בדברי ימי הספנות, אף שהאיש שישב בסוויטה 65-63, סיפון C, טרם ידע זאת, כמובן. הוא היה מודע רק לכאב החריף שבכף רגלו, כאב שהיה עז יותר מהצפוי. בן 65 היה, כבד גוף ממשא השנים. שׂערו האפיר, שפמו הלבין כמעט לגמרי, אבל עיניו נותרו כחולות כשהיו; כאן, סמוך לפני הים, היו כחולות אף יותר. הרגל היא שאילצה אותו לדחות את הנסיעה ועתה גם ריתקה אותו לחדרו, בעוד שאר הנוסעים במחלקה הראשונה, ואשתו ביניהם, היו עסוקים בחקירת המחוזות המסעירים יותר של הספינה - דבר שהיה אף הוא שמח לעשות.
הוא אהב את העושר שגדש את הספינה, כפי שאהב קרונות רכבת מתוצרת פ?ו?למ?ן או קמיני ענק, אבל הרגל החולה העיבה על הנאתו. הוא הבין שהמחלה הרב?מערכתית שהולידה את הכאבים נובעת, בין השאר, גם מסירובו ארוך השנים לרסן את חיבתו ליינות, למאכלים ולסיגרים מובחרים. הכאב חזר והזכיר לו, מדי יום ביומו, שימיו על האדמה קרבים לקצם. ממש לפני הנסיעה אמר לחבר, "ההתארכות הזאת של החיים לא מעניינת, אם כבר עשית את שלך והיית מוצלח למדי במה שעשית."
ד?ניא?ל ה?דסו?ן ב??רנה?ם (Burnham), כך קראו לו. באותם ימים, כבר היה לשם דבר בכל קצוות תבל. ברנהם היה אדריכל מוצלח למדי שבנה בשיקגו, בניו יורק, בוושינגטון, בסן פרנסיסקו, במנילה ובערים רבות נוספות. הוא ואשתו מ?רג?ר?ט הפליגו לאירופה בלוויית בתם ובעלה למסע ארוך שאמור היה להימשך עד סוף הקיץ. ברנהם בחר בספינה - ספינת הדואר המלכותית אולימפ?יק של חברת הספנות ו?ייט סטאר - משום שהיתה חדשה, מפוארת וגדולה. בזמן שרכש את כרטיסי ההפלגה היתה האולימפיק הספינה הגדולה ביותר ששייטה בקו, אבל שלושה ימים בלבד לפני היציאה גזלה את הבכורה ספינה?אחות - תאומה כמעט זהה, ארוכה מעט יותר - שיצאה למסעה הראשון. ברנהם ידע שבספינה התאומה מפליג באותן שעות ממש ובאותו ים, אם כי בכיוון ההפוך, אחד מחבריו הקרובים ביותר, הצייר פר?נסיס מיל?ה.
בשעה שקרני השמש האחרונות של היום שטפו את חדרם, יצאו ברנהם ומרגרט לכיוון חדר האוכל של המחלקה הראשונה, שהיה ממוקם בסיפון שמתחתם. הם ירדו במעלית כדי לחסוך מברנהם את כאבי הירידה בגרם המדרגות הגדול, אבל הוא הסכים לכך בחוסר רצון מופגן, משום שהעריץ את המיומנות האמנותית שניכרה בעיטורי הברזל של המעקה ובכיפה הענקית, העשויה ברזל וזכוכית, שמילאה את לב הספינה באור טבעי. כף הרגל הכואבת הגבילה יותר ויותר את כושר התנועה שלו. שבוע קודם לכן מצא את עצמו במצב משפיל, כאשר הובל בכיסא גלגלים לאורכה של תחנת יוניון בוושינגטון הבירה, אותה תחנה שתכנן במו ידיו.
בני הזוג ברנהם סעדו בגפם בטרקלין המחלקה הראשונה של האולימפיק ואז שבו לחדרם. מסיבה לא ברורה, נדדו מחשבותיו של ברנהם בחזרה אל פרנק מילה. בו במקום החליט לשגר למילה איחולי נסיעה לבביים מלב ים, באמצעות מכשיר האלחוט רב?העוצמה שעל האולימפיק, מתוצרת מ?רקו?ני.
ברנהם קרא לאחד הדיילים. גבר בגיל העמידה, בבגדים לבנים מעומלנים, נטל את ההודעה וטיפס שלושה סיפונים עד שהגיע לחדר האלחוט של מרקוני הצמוד לסיפון ההליכה של הקצינים. הוא שב כמה רגעים לאחר מכן, וכשההודעה עדיין בידיו אמר לברנהם שהמרכזן סירב לקבלה.
ברנהם, שהכאב ברגלו המשיך להציק לו ולהעכיר את רוחו, דרש מהדייל לשוב לחדר האלחוט ולקבל הסבר לכך.
מילה לא נעדר מעולם ממחשבותיו של ברנהם, כמו גם האירוע שהפגיש ביניהם - היריד העולמי הגדול של שנת 1893 שהתקיים בשיקגו. מילה היה אחד מבעלי בריתו הקרובים של ברנהם במאבק הארוך והמריר שהוביל להקמת היריד. שמו הרשמי של היריד היה "התערוכה הקולומביאנית העולמית". הסיבה הרשמית לעריכתו היתה יובל ה?400 לגילוי אמריקה בידי קולומבוס, אבל תחת שרביטו של ברנהם, שהיה האחראי הראשי לעבודות ההקמה, הפך היריד לאתר קסום שנודע בכל רחבי העולם בכינוי "העיר הלבנה".
היריד נמשך שישה חודשים בלבד, אולם הספיקו לבקר בו 27 מיליון וחצי איש; אוכלוסיית ארצות הברית מנתה באותם ימים 65 מיליון. זרם המבקרים הגיע ביום השיא של היריד ליותר מ?700,000 איש. הקמתו של היריד עצמו היתה בגדר נס. כדי לעמוד במשימה נאלץ ברנהם להתמודד עם מספר עצום של מכשולים, שכל אחד מהם יכול היה - ליתר דיוק, צריך היה - לחסל את היריד זמן רב קודם הפתיחה. ברנהם והאדריכלים שלצדו בראו עיר חלומות מפוארת ויפהפייה שעלתה על כל דמיון. המבקרים ביריד באו ליריד לבושים במיטב מחלצותיהם ועוטים ארשת רצינות עמוקה, כמי שמבקרים בבית תפילה אדיר. היו מי שהזילו דמעה למראה היופי שסבב אותם. בשטח היריד אפשר היה לטעום חטיף חדש בשם "קרק?ר ג?'ק" או "שר?ד?ד ויט" - מרכיב חדש בתפריט ארוחת הבוקר. כפרים שלמים יובאו על יושביהם ממצרים, מאלג'יריה, מד?הו?מיי וממקומות שכוחי?אל אחרים.
תערוכת "הרחוב הקהירי" לבדה העסיקה כמעט 200 מצרים והכילה 25 בניינים נפרדים, ביניהם אולם מופעים ל?1,500 צופים שבו נחשפה אמריקה לסוג חדש ושערורייתי של בידור. היריד היה מסעיר ומעל לכול - עצום ממדים. הוא השתרע על שטח של יותר מ?2,250 דונם ונבנו בו יותר מ?200 בניינים. אחד מאולמות התצוגה היה גדול דיו להכיל, בעת ובעונה אחת, את בניין הקונגרס האמריקאי, את הפירמידה הגדולה של גיז?ה, את קתדרלת וינצ?'סט?ר, את מ?דיסו?ן סקו?ור ג?רד?ן ואת קתדרלת סנט פ?ו?ל. מתקן אחד, שנפסל תחילה בשל גודלו ה"מפלצתי", הפך לסמלו של היריד. היתה זו מכונה עצומה ומעוררת יראה, שהאפילה בו ברגע על המגדל של אלכסנדר אייפ?ל, אותו מגדל שפצע את גאוותה של אמריקה. מעולם קודם לכן לא התקבצו במקום אחד ובזמן אחד מספר רב כל כך של דמויות היסטוריות חשובות כל כך. בין השאר ביקרו בו ב?אפ?לו? ב?יל, ת?או?דו?ר דר?ייז?ר, סו?ז?ן ב' א?נתו?ני, ג?'יין א?ד?מס, קל?ר?נס דארו?, ג'ו?רג' ו?סטינגה?או?ז, תו?מ?ס א?דיסו?ן, ה?נרי א?ד?מס, הארכידוכס פר?נץ פ?רדינ?נד, ניקו?ל?א ט?סל?ה, איגנ?צי פ??ד?ר?בסקי, פיליפ? א?רמו?ר ומ?רש?ל פילד. ריצ?'רד ה?רדינג ד?ייוויס כינה את התערוכה "האירוע הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית מאז מלחמת האזרחים".
ללא ספק קרה משהו קסום בקיץ של היריד העולמי, אבל לאירוע הגדול היו גם צדדים אפלים. עשרות פועלים נפצעו או נהרגו בעודם עוסקים בהקמת החלום - והותירו את משפחותיהם בחוסר כול. 15 אנשים נוספים קיפחו את חייהם בדל?קה, ומתנקש הפך את טקס הסיום, שהיה אמור להיות החגיגה הגדולה ביותר באותה מאה, להלוויה מרובת משתתפים. דברים גרועים מאלה, שהלכו ונחשפו בהדרגה, התרחשו גם הם. בין היצירות היפהפיות שהקים ברנהם שוטט רוצח. נשים צעירות, שנמשכו לשיקגו בגלל היריד, מקוות לנהל בה חיים עצמאיים, נעלמו, לא לפני שנראו בבניין הארוך שהקים הרוצח, בניין ששם ללעג את כל הערכים שהיו קרובים ללבם של העוסקים באדריכלות. רק לאחר היריד נודע לברנהם ולשותפיו על המכתבים המיוסרים, שגוללו את סיפורן של נשים צעירות שהגיעו אל העיר ואבדו ללא שוב. העיתונים העריכו שעשרות מבקרים ומבקרות ביריד נעלמו באותו בניין. אפילו החברים הקשוחים במועדון ו?ייטצ?'פ??ל בשיקגו, מועדון שנקרא על שם זירת הפעולה הלונדונית של ג?'ק המרטש, גם הם התחלחלו כשנחשפו, בסופו של דבר, למה שגילו הבלשים בבניין וכשהבינו כי האירועים המחרידים נמשכו זמן רב כל כך מבלי שהתגלו. ההסבר הרציונלי ייחס את המאורעות לתמורות שזעזעו את שיקגו באותם ימים. סביר היה להניח כי בתוך הטלטלה יישארו מעשים מהסוג שביצע הרופא הצעיר והנאה נסתרים מעין. עם זאת, כעבור זמן מה, החלו גם גברים ונשים מיושבים בדעתם לחשוב על הרופא במושגים רציונליים פחות. הוא תיאר את עצמו כשטן וטען כי חלו שינויים בדמותו הגופנית. הדבר נשמע סביר כמעט לגמרי לנוכח המאורעות המוזרים שקרו למי שדאגו להביאו לדין.
בעיני מי שמלכתחילה נטו לאמץ הסברים על?טבעיים, היה מותו של ראש חבר המושבעים הוכחה מספקת לדבריו של הרוצח.
כף רגלו של ברנהם כאבה. קרשי הסיפון רעדו. בכל פינה אפשר היה לחוש ברטט הקבוע שהעבירו בגוף הספינה 29 הדוודים של האולימפיק. תחושה זו היתה עדות קבועה לכך שחדרי השינה, אולמות האוכל ופינות העישון, למרות המאמצים הניכרים שהושקעו כדי שייראו כאילו נלקחו היישר מארמון ורסאי או מבית אחוזה יעקוביני, היו חלק מספינה שהפליגה הרחק אל האופק הכחול של האוקיינוס.
ברנהם ומילה היו בין החברים האחרונים שנותרו עדיין בחיים מצוות ההקמה של היריד. רבים אחרים כבר הלכו לעולמם - אולמסטד וקו?דמ?ן. מ'קים. האנט. א?טוו?ד - בנסיבות מסתוריות. והיה גם האובדן הראשוני, אותו אובדן שברנהם התקשה עדיין להכיל. בתוך שנים ספורות ייעלמו כולם, והיריד יחדל להתקיים כזיכרון חי.
מלבד מילה, האם נותרה עוד בחיים אחת מהדמויות המרכזיות? רק לו?אי ס?ליו?ון: מריר, אפוף אדי אלכוהול, בז לכול, גם אם במידה שלא מנעה ממנו לבקר במשרדו של ברנהם, לבקש הלוואה או למכור ציור או שרטוט מזדמן.
פרנק מילה - לפחות פרנק מילה - נראה היה עדיין חזק ובריא ומלא שמחת חיים, אותה שמחת חיים פשוטה וטובה שתרמה כל כך להחייאת הלילות הארוכים בזמן הקמת היריד.
הדייל שב. ההבעה שבעיניו היתה שונה. הוא התנצל. עדיין לא הצליח לשלוח את ההודעה, כך אמר, אבל כעת, לפחות, יש בידיו הסבר. תאונה קרתה לספינה של מילה. למעשה, הוא אמר, האולימפיק נעה עכשיו במהירות שיא צפונה כדי להיחלץ לעזרתה, עם הנחיות להעלות את הנוסעים שנפגעו על הסיפון ולטפל בהם. הוא לא ידע יותר מכך.
ברנהם הניע את רגלו, התכווץ בכאב וחיכה לידיעות נוספות. הוא קיווה שכאשר תגיע האולימפיק למקום התאונה יוכל לאתר את מילה ולשמוע ממנו מעשייה עסיסית על הנסיעה. מוקף בשקט ששרר בתא, פתח ברנהם את יומנו.
בלילה ההוא עלה היריד בזיכרונו בבהירות יתרה.