פרק ראשון: "אצלנו עכשיו בוקר"

הוצאת זמורה ביתן

אני מוצאת את העכבר במקרה, שוכב בגינה מתחת לשיח קצוץ מרובע. בהתחלה הוא נראה לי חום, ואז אפור, ואני לא יכולה להחליט אם העכבר חום או אפור. הבטן שלו לא זזה. אני נוגעת בו רק עם קצה האצבע, והוא קשה כמו צמיג עם שערות רכות. אז אני מלטפת לו את הבטן ומרימה אותו. העיניים שלו קצת פתוחות. אני מציצה לתוך החריצים ורואה כלום. אני מניחה אותו בזהירות לידי ואז תולשת קצת דשא ושורשים ומתחילה לחפור באדמה. אני מניחה את העכבר בתוך הבור. תום נעמד מעלי עם האוזניים הבולטות הגדולות שלו. הקרניים של השמש מאחוריו הופכות אותן אדמדמות וקצת שקופות ואפשר לראות את הוורידים הדקים שזורמים בתוכן.

"מה את עושה?"
"תראה מה מצאתי. הוא מת."
תום מספר לי שהרעל הרג את העכבר.
"איזה רעל?"
"לא ראית את המודעה?"
"איזו מודעה?"

תום אומר שהוא תלש את המודעה מהחצר של הבניין שלנו ותלה אותה מעל המיטה שלו. הוא מבקש שאני לא אגלה. אז הוא אומר לי בואי ולוקח אותי לכניסה של הבניין ליד. הוא מראה לי את המודעה עם הגולגולת ושתי העצמות המוצלבות שתלויה ליד האינטרקום. אני תולשת אותה.

תום מספר לי שהרעל הרג את העכבר ושהוא יכול להרוג גם אותי. שהרעל בכל מקום. רעל בשמים. רעל באצבעות. רעל מתחת לאף. רעל צומח על העצים. רעל שוחה בים. רעל שיכול להרוג את כולם אבל שזה לא משנה כי בסוף ממילא כולם מתים. אני אומרת לו שלא כולם מתים.

"כולם," הוא מתעקש. "כ?ו?ל?ם."
"אמא שלי לא תמות."
"אמא שלך תמות. בטח שאמא שלך תמות."
"תשתוק, אוזניון," אני אומרת לו, והוא קורא לי מפגרת ונעלם.

בבית אני מגלה לאיה מה ששמעתי על אמא.
"אמא לא תמות," היא עונה.
"תום אומר שהיא בטוח תמות." אני מספרת לה על הרעל.
איה אומרת שצריך לשאול את אמא. אנחנו מחכות שהיא תחזור הביתה מהחזרות. כל הזמן אמא בחזרות. היא הולכת להיות בהצגה חדשה. היא הולכת להיות אסטל. עד לפני שבועיים היא וחברה שלה עדה היו יושבות בסלון ומקריאות ביחד. גם עדה רצתה להיות אסטל. אז פעם אמא היתה אסטל ועדה היתה מישהו אחר, ואז עדה הפכה לאסטל ואמא למישהו אחר. בהפסקות הן היו מדליקות סיגריות טיים ומדברות על יוהאן. שאלתי אותן מי זה יוהאן ועדה אמרה שהוא במאי ושזאת זכות גדולה להיות בהצגה שלו.

"אומרים שהוא מוציא ממך דברים שלא ידעת שקיימים בתוכך," היא אמרה והסתכלה על אמא.
הן התאמנו יחד והבטיחו שמי שתקבל תקבל ושזה לא ישנה כלום ביניהן. יום אחד כשאמא אספה אותי מהגן היא אמרה שהיא הולכת להיות אסטל ואז היא לקחה אותי לקנות נעליים.

בסוף אמא חוזרת. היא נותנת לכל אחת מאיתנו נשיקה על הראש ואז מורידה את הסנדלים עם השרוכים הארוכים שמטפסים לה עד אמצע הרגל. היא מכינה לנו ארוחת ערב. אנחנו אוכלות ביצים מקושקשות עם עגבנייה חתוכה לעיגולים יפים ולא שואלות. אמא יושבת עם צלחת ריקה ובלי סכין ומזלג ומסתכלת עלינו. הטלפון מצלצל והיא מזנקת אליו. איה נעמדת. כבר חמישה ימים אבא לא התקשר מאמריקה. אמא חוזרת אחרי רגע.
"מי זה היה?" איה שואלת.
"טעות," אמא עונה ומדליקה סיגריה.

אז היא ממלאת אמבטיה, וכשהאמבטיה חצי מלאה היא קוראת לנו להיכנס פנימה. אמא שכחה את הבועות, ואיה אומרת שעכשיו כבר מאוחר מדי להוסיף. אנחנו מתפשטות ומתיישבות כפופות בתוך המים. אני מרגישה יותר עירומה בלי הבועות. לא מתחשק לי למלא את הפה במים ולירוק אותם על איה. אני ממלאת ויורקת בכל זאת. הפעם איה לא צועקת עלי. אמא מסבנת לה את הגב בתנועות עגולות רחבות. היא מדגדגת אותה בבית שחי, ואיה לא רוצה.

"אמא, את הולכת למות?" היא שואלת.
"מה פתאום למות," אמא אומרת, "מאיפה את מביאה את השטויות האלה?"
"תום אמר לי," אני מתפרצת. "יש רעל בגינה. כולם הולכים למות."
אמא צוחקת וטוענת שהכול שטויות. אז גם אני שואלת אותה אם היא הולכת למות והיא אומרת מה פתאום ומסבנת לי מתחת לבית שחי, ואז כשהכול חלק מהסבון היא מדגדגת שם עם האצבע. אני צוחקת אפילו שכלום לא מצחיק חוץ מהבית שחי. איה אומרת לנו להפסיק.
"תום אמר שבטוח תמותי," אני מתעקשת, ואמא נשבעת שהיא הולכת לדבר עם נעמי אם תום ימשיך להפחיד אותנו ככה.
"גם אמא של תום הולכת למות?" אני שואלת.
"אני לא הולכת למות, נעמי לא הולכת למות, אף אחד לא מת."
איה שואלת את אמא מה קורה לאנשים שמתים. אמא נעצרת ואז שוב משפשפת לי מתחת לאותו בית שחי. "מה קורה כשמתים..." היא נהיית רגע בשקט, "כשמתים הופכים לכוכבים. כל אחד הופך לכוכב."

איה לא אומרת כלום. אני מתחילה לבכות. הדמעות שלי מטפטפות לתוך האמבטיה. אני מרגישה כאילו אני טובעת בדמעה אחת גדולה.
"מה יש? כולם רוצים להיות כוכבים," אמא מנסה.
אני אומרת שאני לא רוצה שתהיה לי קרחת, והיא אומרת לי להפסיק לבכות ושכל אחד רוצה להיות כוכב, ושחוץ מזה אנחנו צריכות נורא לשמוח כי מחר אנחנו הולכות להצגה.

למחרת בצהריים אמא מלבישה את איה בחולצה לבנה עם כפתורים ובחצאית ג'ינס, ואותי אותו דבר אבל בשלוש מידות פחות, אפילו שאני קטנה ממנה רק בשנתיים. איה הולכת לארוז. היא לוקחת את הסל מהקש שאמא רקמה עליו "א" ומתחילה למלא אותו. דובי. ארנק. מטפחת. מטבע עם ציור של מלכה ישנה. היא מחפשת את הכוכב ים שלה.

"אל תיקחי את כל הבית," אמא קוראת והולכת לחדר השינה. היא מתפשטת ועומדת עם הגב אלי בתחתונים וחזייה לבנים, ומוציאה מהארון שמלה צהובה עם עלים חומים ושרוולים קצת נפוחים כמו של שלגייה. היא לובשת אותה ואז מתיישבת מול המראה. אני מתיישבת לידה. אמא מוציאה מהמגירה עיפרון בצבע חום בהיר ומתחילה לצייר נמשים קטנים על האף. היד שלה בקושי נוגעת בו ואז בורחת, ואז מיד מוסיפה עוד נקודה. הפנים שלה רציניות והעיניים האפורות מתקרבות זו לזו.
"מה את עושה?" אני שואלת אותה.
"נמשים."

אני שואלת אותה למה והיא אומרת שהיא תמיד רצתה להיות ג'ינג'ית. לא מאוד ג'ינג'ית, רק קצת ג'ינג'ית עם קצת נמשים. אמא מספרת שכשנולדתי לא היתה לי אפילו שערה אחת על הראש. הייתי קירחת כמו כוכב. איה לא. היא נולדה עם ראש מלא בשיער שחור כמו של אבא.
"כשהיית בת ארבעה חודשים הייתי איתך בפארק איזה יום," היא אומרת, "והיתה שמש חורפית כזאת ופתאום ראיתי פלומה קטנה, כמו של אפרסק, שהיה בה אדום וחזרתי הביתה ואמרתי לאיתמר שיצאה לנו ג'ינג'ית."
אני מסתכלת במראה בשיער שלי. הוא חום כמו העכבר.
אמא גומרת את הנמשים שלה. אני לוקחת את העיפרון ומתחילה לצייר גם לעצמי נמשים. הם יוצאים כהים וגדולים יותר משל אמא. "גם את רוצה?" אמא מחייכת, "לא ככה עושים." אני ממשיכה לצייר עד שהיא אומרת די.
"צריך רק חמישה?שישה?שבעה מקסימום," אמא מסבירה. היא מלקקת את האצבע שלה ומשפשפת איתה את האף שלי עד שיורדים כל הנמשים ואז מהר מהר עושה לי נקודות קטנות ובהירות. אני צוחקת וגם היא ואז היא אומרת לי לא לזוז כי הנמשים י?צאו לא טוב, אבל הם יוצאים מושלמים כמו שלה. אני מסתכלת עליהם במראה.

"בואי, מאחרים," היא אומרת ומכניסה את העיפרון בחזרה למגירה. "זה סוד, בסדר?"
אני עושה כן עם הראש. "מי עוד יודע על הנמשים?" אני שואלת, והיא אומרת לי שאף אחד. גם לא אבא.
איה נעמדת בכניסה לחדר עם הסל ביד. שלושתנו יורדות במדרגות ויוצאות החוצה. "יש לי פנצ'ר," אמא קוראת ומתכופפת ליד האופניים הירוקים שלה. היא ממששת את הגלגל. לאופניים יש רעל. אני רוצה להגיד לה לא לגעת, אבל אני לא אומרת כלום והיא ממשיכה לצבוט את הגלגל. "הדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו זה פנצ'ר," היא מתעצבנת.

כבר כמעט אחת. "אנחנו נאחר להצגה. צריך למהר," איה אומרת.
אמא תופסת את יד ימין של איה ואת יד שמאל שלי. יד ביד ביד. רעל ברעל ברעל. אנחנו הולכות מהר. אמא ממשיכה לדבר על האוויר והגלגל. חבל לה על האופניים.
"יש לך רעל," אני אומרת לה.
"מה פתאום יש לי רעל, על מה את מדברת?"
אני מסבירה לה שיש רעל באופניים. שיש רעל בכל מקום. אני מבקשת ממנה לשטוף ידיים עם סבון כשהיא מגיעה לחזרות. אז אני מזכירה לה עוד פעם והיא מבטיחה שתשטוף.
"עם סבון. עם הרבה סבון," אני מתעקשת.
"אל תדאגי, אני ארחץ ידיים טוב טוב עם סבון," היא מבטיחה. "אתן יודעות איזו הצגה נהדרת זאת 'פטר והזאב'?"
אנחנו מגיעות לרמזור אדום. אמא מתנתקת מאיתנו ואוספת את השיער שלה. הוא ארוך ונוצץ. היא מסרקת באצבעות את הגלים החומים והאדומים ומגלגלת אותם ועושה קשר. היא נראית יפה. הרעל בשיער שלה. היא תופסת את היד שלי חזק מדי. אני חושבת שהיא מפחדת מיוהאן. אני אומרת לה שעכשיו היא צריכה גם לרחוץ את הראש, והיא אומרת בסדר. אני לא מאמינה לה. "עם שמפו," אני מתעקשת, והיא אומרת לי, "בסדר בסדר. תפסיקי לדאוג כל כך. את יודעת שעדה משחקת בהצגה שלכן?"
פעם כבר ראינו את עדה בהצגה. זה היה ב"שלגייה" והיא היתה המכשפה הרעה, והיא נתנה לשלגייה תפוח אדום עם רעל. אחרי זה בלילה איה אמרה שכשהיא תהיה גדולה היא תהיה שלגייה כי גם לה יש שיער שחור ופנים לבנות. אמרתי לה שלשלגייה אין תלתלים והיא אמרה שזה בכלל לא חשוב. שאלתי אותה אם עדה באמת מכשפה רעה, והיא אמרה שהיא חושבת שלא אבל שאי אפשר להיות בטוחים, כי יש באמת מכשפות בעולם אבל לפעמים הן נראות כמו סתם נשים רגילות. כששאלתי את עדה אם היא באמת מכשפה היא לא רצתה לדבר על זה והדליקה סיגריה. אחרי זה אמא הסבירה לי שעדה שונאת חלטורות.
"מה עדה תהיה?" אני שואלת.
"נדמה לי שהיא אמרה שהיא הציפור," אמא עונה. "לא, לא. בעצם היא אווזה. היא רצתה להיות הציפור אבל אני חושבת שבסוף זה לא הסתדר. עדה האווזה." אמא מלטפת לי את הראש. הרעל בראש שלי. אני יודעת שהיא לא תרחץ את הראש שלה כמו שהבטיחה. בכלל אין לה שמפו בחזרות. ואז כשיוהאן יצעק עליה היא תכניס לפה כמה שערות שהשתחררו, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא לא יודעת מה לעשות. ואז אמא תמות.

אנחנו מגיעות לצוותא ונעצרות בכניסה. בפנים יש הרבה ילדים עם הורים, בחוץ פחות. "איפה חנוך?" אמא שואלת בעצבים. "הוא אמר שהוא יחכה לנו כאן."
"חייבים למצוא את חנוך," איה אומרת. אמא שואלת את האיש של הכרטיסים אם הוא יכול לקרוא לחנוך, והוא ממלמל משהו לתוך הווקי?טוקי. שקט. פתאום שומעים את הקול של חנוך בתוך המכשיר, "אני בא."
אנחנו מחכות לחנוך. אמא נותנת לאיה כסף לקנות שני טוב?טעם ושתי טרופית בהפסקה. איה שמה את הכסף בתוך ארנק סיני מבריק שעדה הביאה לאמא במתנה מלונדון, ואמא נתנה אותו לאיה כי משי לא אמיתי עושה לה צמרמורת. היא מכניסה את הארנק לסל, ואמא מזהירה אותה לא לאבד מרוב שיש לה שם כל כך הרבה פיצ'פקעס.

חנוך מגיע. העיניים שלו ירוקות ונוצצות והפנים שלו חלקות. עכשיו כבר לא רואים את הלב הקירח שלו. פעם כשהיה לו שיער קצוץ היה אפשר לראות אותו. קרחת קטנה בצורת לב בצד השמאלי של הראש. ערב אחד כשחנוך היה אצלנו נעמדתי לידו והסתכלתי על זה מקרוב. השיער שלו היה צפוף אבל הלב הקטן היה חלק כמו זכוכית. הלכתי לחדר ולקחתי טוש סגול וחזרתי לסלון. רציתי לצבוע בלי לגעת. התקרבתי אליו.
"מה את עושה?" אמא שאלה.
"אני רוצה לצבוע אותו," עניתי. הפנים של חנוך לא זזו.
"מה אני אעשה איתה," היא מילמלה ושלחה אותי לחדר ואמרה שהיה לה מספיק ממני ליום אחד. למחרת היא אמרה לי בחיים לא להזכיר יותר את הקרחת.
עכשיו השיער של חנוך ארוך יותר וחום והוא נופל לו על המצח, והוא לובש ג'ינס קצת גדולים וסתם סנדלים של קיבוץ ואי אפשר לנחש שיש לו מתחת לב קירח.

חנוך ניגש ישר לאמא. "צוקר!" הוא קורא לה. "הגעתן. יופי."
פעם שאלתי את אמא למה חנוך קורא לה צוקר. היא הסבירה שצוקר זה סוכרייה ביידיש, ושחנוך שיחק איתה בתיאטרון היידיש ישר אחרי שהוא השתחרר מהצבא, ושהבמאי קרא לה ככה ואז גם כולם קראו לה ככה. בכל זאת לא הבנתי למה הוא קורא לה צוקר. היתה תקופה שלא ראינו את חנוך הרבה זמן. אז ערב אחד דפקו אצלנו בדלת שוטרים ושאלו את אמא המון שאלות עליו. אמא נתנה להם יין אדום בכוסות של מיץ פטל ומלפפונים חמוצים ונשבעה בחיים שלה שהיא לא יודעת כלום.

חנוך המשיך לא לבוא. שאלתי את אמא מה קרה לו והיא אמרה שהוא בבית סוהר. איה שאלה מה הוא עשה, ואמא הסבירה שחנוך רימה. חנוך שלח לאמא הרבה מכתבים ארוכים מבית הסוהר. לפעמים היא נסעה לבקר אותו שם. כשהוא השתחרר אמא אמרה שהוא כבר לא מרמה ושיותר הוא לא ירמה לעולם. חנוך למד את הלקח שלו. היא סידרה לו עבודה בתור עובד במה בצוותא. חנוך המשיך לבוא לבקר את אמא. גם לו היא נתנה יין ומלפפונים חמוצים. חנוך תמיד הגיע עם משהו. הוא הביא לה בשמים שהיא נתנה לי להריח, וספרים דקים?דקים עם הצגות בפנים, ובקבוקי אלכוהול. את הבקבוקים היא היתה פותחת ומוזגת בשתי כוסות והם היו עושים לחיים. היא אמרה לו שהוא לא היה צריך לקנות לה שום דבר, והוא היה עונה, "מגיע לך, אורה."

"כבר חשבתי שלא תגיעו," חנוך אומר מתנשף ותופס לה את היד. "לאן נעלמת לי?"
"אני נורא עסוקה. יש מקום לבנות?" אמא שואלת.
"מפוצץ פה, אבל אל תדאגי. אני צ'יק צ'ק מסדר אותן. מה, את לא נשארת?"
"לא, אני מאחרת לחזרות."
חנוך נראה מאוכזב. "'יום האב'?"
היא עושה כן עם הראש ומביטה בשעון.
"חבל, צוקר."
"אני יודעת, אבל אני חייבת לרוץ. יוהאן יהרוג אותי."
"פעם הבאה תבואי גם."
"בסדר," אמא מחבקת אותנו ומסתובבת ללכת. אז חנוך אומר משהו לתוך הווקי?טוקי. אנחנו מחכות. איה מחזיקה לי את היד.
"אוקיי, בננות, בואו אחרי," חנוך מסמן לנו להיכנס. האיש בכניסה נותן לנו שתי תוכניות ושני כרטיסים ואנחנו נכנסות. אני מסתכלת על אמא, והיא מנופפת לנו לשלום. אנחנו עושות לה שלום בחזרה. גם חנוך עושה.
"תראי לו!" הוא קורא אחריה.
אמא מתרחקת מהר.

חנוך לוקח את כפות הידיים שלנו בשלו. לחנוך יש רעל. היה לו לפני ועכשיו יש לו עוד רעל מאמא, ולה יש עוד ממנו. היד שלו קרה וקשה. "שתדעו, בנות, זאת חתיכת הפקה 'פטר והזאב'. הפעם באמת התעלינו על עצמנו," הוא מתרגש. אז הווקי?טוקי שלו מתחיל לדבר בעצבנות. "חנוך, חנוך, אתה שומע? מחפשים אותך כאן דחוף."
"אני בא," חנוך עונה לתוך המכשיר.
"בנות, אני חייב לרוץ," הוא אומר ועוזב את הידיים שלנו. "תעשו חיים. אם אתן צריכות אותי, אני כאן."
חנוך נעלם.
אנחנו הולכות לכיוון המזנון. כבר אין תור.
"צריך לרחוץ ידיים. יש לנו רעל," אני אומרת לאיה. אנחנו משוטטות יד ביד, מחפשות את השירותים. אנחנו מוצאות אותם ונכנסות פנימה. אני לא מגיעה לסבון הנוזלי, ואיה לוחצת פעמיים ומעבירה לי חצי מהשלולית הוורודה שבתוך כף היד שלה. אנחנו שוטפות טוב טוב. אז אני נעמדת על קצות האצבעות ומכניסה את הראש מתחת לזרם בכיור.
"מה את עושה?"
"יש לי רעל בראש," אני מסבירה. "גם לך יש. תעשי גם."
"לא רוצה. בואי כבר, משוגעת." היא מוציאה ממחטה מהסל ומנגבת לי את הפנים. אני מביטה בעצמי במראה. הנמשים שלי נעלמו. אנחנו יוצאות מהשירותים וממהרות למזנון.
"אמא אמרה לקנות את הממתקים בהפסקה," איה נזכרת.
"אני רוצה עכשיו."
"טוב," היא מסכימה.
אני רואה את מילי הקטנה עומדת ליד המזנון עם אמא שלה. בשיער שלה יש קשת עם דובדבן. היא באה איתה לגן לפני כמה ימים ורציתי לגנוב אותה, אבל לא ידעתי איך להוריד לה אותה מהראש. גם עכשיו היא תפוסה חזק על השערות הצהובות שמחליקות ישר כמעט עד התחת הקטן שלה. אמא שלה משלמת על פחית קולה.

"שלום, מתוקות," היא אומרת ומסתכלת עלי מלמטה למעלה. "למה הראש שלך כל כך רטוב?"
"ככה."
"איפה אמא?"
"היא לא פה," איה עונה.
אמא של מילי הקטנה ממשיכה להסתכל עלינו.
"איזה יופי. ממש כמו ילדות גדולות," היא אומרת. אז היא מציעה לקנות גם לנו שתייה.
"לא, תודה. אמא נתנה לנו כסף," איה מוציאה את הכסף.
"כן, יש לנו הרבה כסף," אני מוסיפה. אמא של מילי הקטנה מאחלת לנו שנהנה מההצגה ושתיהן ממהרות פנימה. איה מבקשת מהאיש מאחורי הדלפק שתי טרופית ושני טוב?טעם. היא מושיטה לו את השטר ושמה את המטבעות שהוא מחזיר לה בחזרה בארנק. "בואי כבר, ההצגה מתחילה," היא קוראת לי. אנחנו לוקחות את הממתקים ורצות לאולם. כולם כבר בפנים. הסדרן מלווה אותנו למקומות שלנו. אנחנו בשורה תשע. ההצגה עוד לא התחילה. אנחנו מתיישבות במושבים המרופדים. בין שני המושבים בשורה שלפנינו יש חריץ. שתינו רוצות אותו. "הוא שלי," איה קובעת. אני משחילה מהר רגל לתוכו, ואז איה שמה מהר את הרגל שלה מעל שלי. אני מרימה את הרגל השנייה שלי ומורידה אותה מעל שלה, ואז היא מכניסה רגל אחרונה. ארבע רגליים רזות מונחות במגדל, רוצות להשתחרר. אנחנו לא מרשות. אני לא רוצה לוותר על החריץ וגם איה לא רוצה. אנחנו צוחקות.
מרפק זר דוחף את הקרסול שלי. "סליחה, זה מפריע לי," מתפרצת האישה שיושבת מלפנים. "בנות, תורידו בבקשה את הרגליים מהמושבים." היא מנקה בעצבנות את השרוול שלה אפילו שאין עליו שום דבר. הרגליים שלנו לא זזות. "נו באמת, בנות, אני לא אבקש עוד פעם. כאן זה לא תחנה מרכזית." הרגליים נסוגות, בזו אחר זו.

"צריך להתנהג כמו גדולים," איה אומרת ומתחילה להקריא את התוכנייה. "'פטר והזאב'. סיפור מוזיקלי זה נכתב באחת תשע שלוש שש." איה אוהבת לקרוא. היא אוהבת כשאנשים שומעים אותה קוראת ואומרים לה שהיא נורא קטנה בשביל לקרוא, ואז היא מספרת להם שהיא קוראת כבר שנים, ושהיא קוראת כבר כמו תלמידה בכיתה ג' למרות שהיא עדיין בכיתה א'.
"כל אחת מהדמויות בסיפור מתוארת על ידי אחד מכלי התזמורת... הציפור מיוצגת על ידי החליל, בציוץ עליז," היא ממשיכה להקריא בזהירות, בקול רם. אף אחד מסביב לא מקשיב לה. "הברווזה על ידי האבוב. החתול על ידי הק?ל?ר?י?נ?ט, המושמע בטונים נמוכים האופייניים לכלי זה," היא מתאמצת.
"היי, בנות," חנוך קורא לנו פתאום. הוא עומד בקצה השורה ומתחיל לבוא לקראתנו. "איך הסתדרתן, בסדר?"
"כן, ואני קוראת לה את הסיפור," איה משוויצה.
"אתה אבא שלהן?" האישה מקדימה שואלת אותו.
"לא," איה עונה מהר.
חנוך מחזיק שתי סוכריות תרנגולת אדומות על מקל, נותן אחת לי ואחת לאיה, ואומר לנו שתכף תתחיל ההצגה ושנהנה ואז הוא נעלם לפני שהאישה מספיקה להלשין.
אני קורעת את התרנגולת מהפלסטיק שלה ומכניסה אותה לפה ואז פוצעת את הטרופית עם הקש ולוקחת שלוק.
"את מקשיבה?" איה ממשיכה, "זה חשוב. עכשיו סבא. סבא — על ידי הבסון, בטון כבד."
"מה זה בסון?"
"אם תקשיבי תדעי! הזאב — על ידי שלוש קרנות המשמיעות תקיעה מאיימת וזועפת. פטר — על ידי כלי הקשת, הנושא בצליל ער ורב חן." אני לא מבינה כלום. אני לא מגלה לה.
"ויריות הציידים — על ידי תופי הדוד והתוף הגדול," היא מסיימת. האורות נכבים.
"מה עם האווזה? אמא אמרה שעדה אווזה," אני שואלת אותה.
"אין אווזה. יש ברווזה," איה לוחשת בחושך.
"אז עדה ברווזה?"
"ששששששש," עושה האישה מלפני. הראש שלה נורא גדול. אני לא רואה טוב את הבמה, ונעמדת על הכיסא. מישהו מאחורי מושך לי בחולצה. אני כמעט מאבדת שיווי משקל.
"נו באמת, תשבי כבר," גוער בי איש שאני לא רואה. אני מתיישבת במקום.
"אסור לעמוד על הכיסא," איה לוחשת לי.
הקריין מתחיל לדבר בקול עמוק. אני לא רואה איפה הוא. הוא מספר את מה שאיה הקריאה לי. אז פנס לבן מאיר את הגדר על הבמה. מאחורי הגדר עומד בחור.

"השכם בבוקר אחד פתח פטר את השער ויצא אל האחו הגדול והירוק," הקריין מספר. אני שומעת את המנגינה של פטר. אז פטר מדלג על הבמה, זקוף, שורק את המנגינה של עצמו. פטר גדול. חשבתי שהוא יהיה בגודל שלי אבל הוא אפילו יותר גדול מתום. אור ירוק מאיר את העץ. על ענף עבה שלו יושבת אישה צעירה. אני שומעת חליל. היא לובשת בגד גוף צמוד בצבע אפרוח. יש לה מקור וכרבולת וקוקו בלונדיני. נדמה לי שראיתי את הציפור בטלוויזיה. "הכול שקקקקט!" האישה צועקת ומצייצת.
"כעבור שעה קלה ברווזה באה, מתנדנדת על כפותיה." איה צדקה. יש ברווזה. אני רואה את עדה מופיעה על הבמה. היא מכוסה בנוצות לבנות. יש לה כובע ים לבן על הראש ומקור כתום של ברווזה ועיניים של מכשפה. היא הולכת עם רווח גדול בין הרגליים לכיוון הלוח הכחול עם הגלים. הציפור יורדת אל הדשא ומושכת בכתפיה. "איזה מין ציפור את אם אינך יודעת לעוף?" היא שואלת את עדה.
"איזה מין ציפור את אם אינך יודעת לשחות?" עדה מחזירה לה וצוללת מאחורי הלוח הכחול. עכשיו רואים לה רק את הראש.
אמא כבר בטח בחזרות. אולי היא איחרה ויוהאן צעק עליה, ואז היא שכחה לרחוץ ידיים. בטח היא שכחה לרחוץ ידיים. לא מים ולא סבון. בטח היא מבקשת עוד שתי דקות, ואז היא מוציאה את הדפים המקומטים שלה מהתיק הגדול ומלקקת את האצבע ומתחילה להעביר מהר את הדפים ולהקריא לעצמה. הרעל נכנס לה לתוך הפה. הרגל שלי מתרוממת באוויר ושוב צוללת בחריץ. האישה עם הראש הגדול נותנת לה פליק ומסתובבת אלי ואפילו שחושך אני רואה שהיא נורא כועסת.

חתול שמן מתגנב בין הווילונות האדומים. הוא הולך על ארבע, לא כמו עדה, אפילו שגם היא חיה. "הציפור עסוקה בוויכוח, אתפסנה לאט לאט," החתול מגלה לנו, ואז מתקרב אליה על הרגליים השחורות הרכות שלו.
"זהירות!" קורא פטר.
הציפור מטפסת מהר לענף מעל. אני רואה את עדה עומדת מאחורי הלוח הכחול, בדיוק במרכז. האבוב בוכה. עדה מגעגעת. היא נראית מרוגזת. אני עושה לה שלום, והיא לא מנפנפת לי בחזרה.
"היא לא יכולה לראות אותנו," איה לוחשת.
החתול מסתובב סביב העץ. "האם כדאי לי לטפס כל כך גבוה?" הוא שואל. "הרי עד שאגיע למעלה תברח הציפור."
פתאום עולה לבמה זקן עם מקל. זה סבא. סבא נראה רוסי. יש לו זקן לבן ארוך. הוא כועס. "פטר, האחו הוא מקום מסוכ??כככן מאוד! אם יבוא הזאב מן היער, מה תעשה אז?" הוא שואל את פטר ופונה אלינו. אבל פטר לא שם לב למה שסבא אומר. ילד כמו פטר לא מפחד מזאב או מלב קירח או מרעל.
הראש שלי הרטיב את הגב. החולצה שלי דבוקה לגב. אני דבוקה לכיסא. אני מתנתקת ממנו. אני יודעת שאמא לא רחצה את הראש. אני חושבת איך היא מדקלמת את השורה הראשונה שלה. ואז אומרת עוד שורות, ואז היא עושה טעות ויוהאן כועס והיא מכניסה לפה שערות שהשתחררו לה מהקוקו ומגלגלת אותן על הלשון.

מוזיקה מפחידה יוצאת מהרמקולים.
"לאמא יש רעל," אני לוחשת לאיה.
"אין לה רעל," איה לוחשת בחזרה ומסתכלת קדימה.
"מה אם היא תמות?"
"היא הבטיחה שהיא לא תמות. שקט. אני רוצה לראות."
אני בועטת במושב לפני, ואז אני בועטת בו עוד פעם בכל הכוח. האישה מסתובבת אלי. "אם לא תפסיקי עם השטויות שלך אני קוראת לסדרן," היא מאיימת.
סבא מושך את פטר לצד הבמה, מאחורי הגדר. הוא נועל את השער, ושנייה אחר כך הולך על הבמה זאב גדול ואפור. הזאב מסתכל עלינו.
"למה הוא מסתכל דווקא עלינו?" אני שואלת את איה.
"הוא מסתכל על כולם," היא מסבירה.
החתול מטפס בזריזות על ענף. עדה מגעגעת כמו משוגעת ומדלגת אל קדמת הבמה. "בבקשה, הזאב, אל תאכל אותי!" היא מתחננת.
הזאב תופס את עדה חזק בזרועות השעירות שלו. הוא מטלטל אותה ועושה כאילו הוא טורף לה את הראש. אז היא נמלטת מאחורי הגב שלו וזוחלת על ארבע בין הווילונות האדומים ונעלמת מאחורי הבמה.
"הזאב אכל את עדה!"
"זה לא אמיתי," איה עונה.
"אני יודעת. אמא בסדר?"
"כן."
אני מועכת לה את האצבעות. "אייי, זה כואב," היא קופצת. "בואי נסתכל. אני לא רוצה להפסיד."

הזאב מסתובב מסביב לעץ, ואז מביט בנו בעיניים רעבות. אני שומעת צליל מפחיד. אני קוברת את האוזן בכתף החדה של איה. בינתיים פטר רץ לתוך הבית שבקצה הבמה ויוצא עם חבל עבה, ואז גם הוא מטפס על העץ. "רדי! וחוגי חוגים מעל ראשו של הזאב. אבל תיזהרי שלא יתפוס אותך!" הוא צועק לציפור בענף הגבוה.
הזאב קופץ בפראות על הבמה. תופים מכים. כינורות שורטים. הפרווה שלו נראית מלוכלכת. יש לו רעל. לאמא יש רעל. הראש שלה מסתובב. היא ממשיכה להגיד את השורות שהיא ועדה למדו בעל פה.
"אני רוצה יותר אנרג'י," יוהאן נובח עליה.
"לאמא יש רעל, צריך לעזור לה," אני מושכת לאיה בשרוול.
"אסור לצאת באמצע. הבטחתי לאמא," איה מתרגזת ומנערת אותי. אני מחכה להפסקה שלא מגיעה.
אני רואה את פטר קושר לולאה בחבל. "זאב, תיזהר!" צועק אחד מהילדים בקהל, אבל הזאב לא שם לב ופטר תופס את הזנב שלו ומושך בכל הכוח. הזאב נורא כועס. הוא משתולל ומנסה לברוח אבל הוא לא יכול. "פטר קשר את קצהו השני של החבל לעץ, וקפיצותיו של הזאב רק הידקו את החבל יותר ויותר," מסביר הקריין. הילדים זזים בכיסאות.

אמא חלשה. היא מסתכלת על הרצפה של הבמה והרצפה מתקרבת אליה. היא מבקשת הפסקה וצונחת על כיסא בשורה הראשונה. האולם ריק, חוץ מיוהאן שיושב שתי שורות מאחוריה. אמא מכסה את הפנים עם הידיים, מחכה שהאולם יפסיק להסתובב. גם האולם שלי מסתובב. אני מתפתלת במושב. "איה, בואי נלך."
"אסור לנו לצאת באמצע!"
ששששש, עושה לנו מישהו. אז עוד מישהו עושה כמוהו. ששששש.
תופים עם שיניים דופקים לי בראש, ואז יריות.
שלושה גברים עם חולצות משובצות ורובים גדולים צועדים על הבמה בשורה. אני נצמדת למושב. "אל תירו," פטר קורא לציידים. "הציפור ואני כבר תפסנו את הזאב. עכשיו עזרו לנו בבקשה להביא אותו לגן החיות, טוב?"
"ועכשיו..." אומר הקריין, "שערו נא בנפשכם את תהלוכת הניצחון: פטר בראש... אחריו הציידים המושכים את הזאב. ובמאסף סבא והחתול." אני רואה את הציפור תלויה גבוה בחבלים מהתקרה. "הביטו, הביטו כמה אמיצים אנחנו — פטר ואני. הביטו מה תפסנו!" היא מצייצת. "נו טוב," הסבא אומר לנו, "אבל אילו לא היה תופס פטר את הזאב, מה היה אז?!" רק עדה לא בתהלוכה. "ואם תקשיבו היטב היטב, תוכלו לשמוע כיצד מגעגעת הברווזה מבטנו של הזאב. משום שהזאב, מרוב חיפזון, בלע אותה בחיים!"

עדה מגעגעת בקול חזק ושרוט ורחוק. היא נשמעת כמו מכשפה. מכשפה שאי אפשר לראות. הצלילים באולם מתחזקים כאילו עוד רגע התזמורת תתפוצץ. אני מכסה את האוזניים בידיים. אני מסתכלת על איה. היא יושבת על קצה הכיסא ומסתכלת על התהלוכה. האורות על הבמה נכבים. האולם הופך שחור. כולם מוחאים כפיים. הם ממשיכים למחוא, יותר חזק ומהר. גם איה מוחאת כפיים מהר מהר. אורות אדומים מדליקים את הבמה. אז הציפור פורצת מבין הווילונות וצועדת ראשונה, גאה ומחייכת. אחריה צועדת עדה, ובעקבותיה החתול, הזאב, סבא ושלושת הציידים. כולם נעמדים בשורה ומשתחווים. אז פטר מדלג בעליזות ומנופף אלינו לשלום. כולם מנופפים בחזרה. פטר פטר, קוראים לו ילדים מקדימה. הוא נעמד במרכז הבמה, סבא והציידים ושאר החיות מאחוריו. הוא משתחווה וכולם מוחאים לו כפיים, ואז הוא משתחווה עוד פעם. אני קמה ומתחילה לפלס דרך החוצה מהשורה, דורכת על נעליים של אנשים יושבים.

"אסור עוד לקום," איה צועקת. אני מתעלמת ממנה. היא קמה ומתחילה לרדוף אחרי. אני רצה לדלת של היציאה. הסדרן פותח את הדלת. "תירגעו, בנות," הוא מתעצבן. אנחנו רצות החוצה, פורצות את הדלת הכבדה ונפלטות אל הרחוב. אמא לא שם.
"איפה אמא?" אני שואלת את איה.
"היא כבר תגיע. היא אמרה שנחכה לה פה."
"אמא אכלה רעל."
"לא, סתם הגענו מוקדם. עוד לא נגמר."
אנחנו עומדות ברחבה מחוץ לתיאטרון. איה שותקת. אז הדלתות נפרצות, המון אנשים מתחילים לזרום החוצה. ילקוט מתנגש לי בראש. אני מתחילה להסתובב בין כולם, קוראת לאמא. איה רצה אחרי ותופסת אותי חזק. "אסור ללכת לשום מקום. צריך לחכות כאן. אל תזוזי," היא צועקת.
"צריך למצוא את אמא." אנחנו עומדות במקום. אנשים מתרחקים. נדמה לי שאני רואה את הציפור, אבל היא בלי הכרבולת ובלי המקור. יש לה שפתיים מאוד אדומות. אני מתחילה לבכות. אנשים זרים מתאספים סביבנו.
"מה קרה להן?"
"אני חושב שהן איבדו את אמא שלהן."
"איבדתן את אמא שלכן?"
"אולי היא נשארה בפנים."
"כן, אולי היא מחפשת אתכן בפנים."
"אמא שלנו לא פה," איה מסבירה לכולם.
"חמודה, איפה אמא שלך?" אישה עם כובע קש שואלת אותי.
"אמא שלי מתה."
חנוך מבחין בהתקהלות ומתקרב. הוא רואה אותנו. "מה קורה, בננות?"
"אמא שלנו לא באה," איה אומרת לו.
"אמא אכלה רעל," אני מסבירה לו.
"לא יכול להיות," חנוך מתפרץ. "איפה היא?"
אמא של מילי הקטנה מגיעה פתאום. לא ראיתי אותה מתקרבת. "אמא אמרה שהיא תבוא לאסוף אתכן מכאן, נכון?" היא שואלת את איה. מילי הקטנה מסתכלת עלי בוכה. היא לא אומרת כלום.
"כן, אמא אמרה לחכות לה פה," איה עונה.
"אז היא בטח תגיע עוד דקה," אמא של מילי מנסה להרגיע.
אני מתחילה ללכת לכיוון מעבר החצייה. אנשים נתקלים בי.
"לאן את בורחת, בואי הנה," איה צורחת ורצה אחרי.
"אני הולכת לחפש את אמא," אני קוראת לה, אבל היא תופסת אותי ומדביקה אותי אל המקום. אנחנו עומדות בשמש ומחכות. אמא לא מגיעה. אני רואה כוכבים שחורים קירחים.
"אני מתחיל לדאוג," חנוך אומר לאמא של מילי הקטנה. "מה אם קרה לה משהו?"
"תפסיק, אתה סתם מפחיד את הבנות," היא נוזפת בו. "אל תדאגו, אמא תכף תגיע," היא אומרת לנו.
חנוך קופץ כמו הזאב. "אני רץ לעשות כמה טלפונים. אל תזוזו לשום מקום, אוקיי, בנות?" הוא מתחיל להתרחק. "אל תדאגו. נמצא אותה," הוא צועק ונבלע בתוך הקהל.
חלק מהאנשים כבר הלכו הביתה. חלק נשארו לחכות לאמא. אני רוצה שמילי הקטנה תפסיק להסתכל עלי.
"נו, איפה היא כבר?" איה נלחצת. אז חנוך חוזר.
"יש חדש?" הוא שואל. איה עושה לא עם הראש. אמא של מילי יורה בו מבט עצבני.
"זאת היא?" מישהו צועק פתאום ומצביע מעבר לכביש.
"איפה?" אני קופצת. אני לא רואה כלום.
"כן! זאת היא," חנוך קורא. הוא רץ אליה ונותן לה חיבוק. "דאגתי לך."
"מה קרה? איפה הבנות?" אמא נבהלת. ואז היא רואה אותנו ואנחנו רצות אליה. השיער שלה פזור, מכסה לה את הפנים, והיא יורדת על הברכיים על המדרכה ומחבקת אותנו. יש לה עדיין נמשים על האף.
"קרה משהו?"
"לא, לא," חנוך אומר. "הן בסדר גמור."
"הן חשבו שלא תגיעי," מישהו אומר.
אני בוכה ובוכה, וגם איה קצת בוכה, אבל בשקט. "די, לא קרה כלום. די לבכות," אמא מצמידה אותנו קרוב יותר אליה. אז היא קמה ומזדקפת. אני מחבקת את הרגל שלה.
"הן חשבו שאת לא מרגישה טוב," האישה עם הכובע קש מסבירה ומביטה בה בחשדנות. אמא מודיעה לכולם שאין מה לדאוג, ושהיא בריאה כמו שור. אז היא אומרת תודה ושהם יכולים ללכת הביתה. הקהל מתפזר. רק חנוך נשאר לעמוד איתנו.
"איך הבהלת אותי, אורה," הוא נעמד קרוב אליה. אני משחררת לה את הרגל וזזה הצידה.
"נו באמת, חנוך. התעכבתי כמה דקות. לפעמים אתה ממש כמו ילד." חנוך משפיל את הראש.
"עדה פה?" היא שואלת אותו.
"אני לא יודע איפה היא, בטח כבר הלכה הביתה. היא תמיד חותכת ישר אחרי."
"טוב. אז אנחנו זזות. תודה, חנוך," אמא אומרת ונותנת לו נשיקה על הלחי, ואז מושיטה יד לי ויד לאיה. "תבואו עוד פעם," הוא קורא אחרינו. אמא אומרת "בטח," ומובילה אותנו למעבר חצייה. אני מושכת את כף היד שלה לאף שלי ומרחרחת. היא לא מריחה מסבון.
"לא רחצת ידיים."
"נו מספיק, באמת. בשביל מה היה צריך את כל זה? אני מאחרת בשתי דקות ואיזו מהומה," היא מתרגזת.
"אבל יש רעל."
"מספיק עם השיגעונות האלה. די. אין רעל!"
"יש רעל," אני חוזרת.
"יש רעל," איה מסכימה. "קראתי במודעה."
"מספיק עם הרעל," אמא מתרגזת. אני בוכה ומושכת באף ומתחילה להשתעל.
"די, די," היא מתחננת. "אתן רוצות שנעשה ציפורניים אדומות כשנגיע לגינה?" היא עשתה לי כבר פעם ציפורניים. היא תלשה עלי כותרת דקים אדומים מהגרניום, ואז הראתה איך צריך ללקק כל ציפורן, אבל בלי יותר מדי רוק, ואז להצמיד עלה כותרת על כל אחת. עליה הן התלבשו כמו כפפות ציפורן. שלי יצאו גדולות מדי אבל אמא אמרה שזה נראה שיגעון. איה שותקת. היא שונאת רוק. אני אומרת שאני לא רוצה ציפורניים אדומות. לציפורניים יש רעל.
אנחנו מתקרבות לחנות נעליים. אני מושכת לחלון הראווה, עוצרת, מסתכלת. "מה כבר ראית?" אמא שואלת. אני מצביעה על סנדלים. הם ירוקים עם אבזם דובדבן מבריק מחייך. אף פעם לא ראיתי כאלה.
"ולנעליים אין רעל?" היא צוחקת.
אני עושה לא עם הראש. "תקני לי?"
"רק עכשיו קניתי לך את הלבנים שרצית."
"הם התלכלכו בגינה."
"בסדר, אבל לא עכשיו. מחר?"
היא מציעה גם לאיה נעליים, אבל איה לא רוצה. היא רוצה משהו אחר אבל עוד לא יודעת מה. "אני צריכה לחשוב על זה," היא אומרת ומתחילה לחטט בסל. "נשאר כסף."
"זה בסדר," אמא צוחקת ומושכת אותנו לכיוון הבית. "אז איך היה 'פטר והזאב'?"
"את יודעת שהזאב אכל את עדה?" איה מספרת לה.
"באמת?! הזאב אכל את עדה?!" אמא עונה כאילו היא בעצמה על הבמה, והעיניים שלה נפתחות גדול. "ומה קרה לעדה האווזה?"
"היא היתה הברווזה," איה מתקנת, "בסוף היא לא מתה."
"כן, ברווזה," אני מוסיפה.
"איך היא היתה, טובה?" אמא מתעניינת. אנחנו שותקות.
"אני אספר לה שראיתן אותה," היא אומרת.

אנחנו חוצות את הכביש. היד של אמא קצת קרה. אני נזכרת איך בסוף לא כיסיתי את העכבר באדמה. בטח עכשיו קר לו יותר. אבל אסור לנגוע בו. או שאולי כבר אין לו רעל כי הוא רחוק וקירח.
אנחנו מגיעות הביתה. אני שואלת את אמא אם מותר לי לשחק בחצר. היא אומרת שבסדר, אבל לא להרבה זמן. אמא ואיה נכנסות לבניין. דלת הזכוכית נטרקת מאחוריהן. אני עומדת לבד. אני רואה את האופניים עם הרעל ועם הגלגל בלי האוויר. אני נכנסת לגינה הגזומה, עוברת ליד הגרניום וממהרת לשיח המרובע. אני רואה את הבור ומתקרבת אליו בזהירות. הוא נראה לי יותר קטן מאתמול. אני מציצה פנימה. העכבר לא שם.