עבדים היינו לפרעה במצרים וזה בטח היה אפילו יותר מייגע מהערב הארוך עם שלל השירים, הסיפורים והחרוסת שנאלצנו לעבור בשבת. עכשיו, עבדות קלאסית היא אולי דבר שפחות או יותר חלף כליל מעולמנו, אבל עדיין נוכל למצוא דוגמאות מודרניות פזורות בעיר. אפשר לפגוש אותם בונים בניינים, מככבים בשירים של ברי סחרוף, וכמובן - בהוליווד. אז בטח, אפשר בקלות לצאת ידי חובה ולדבר על "עשרת הדברות", "אמיסטד", או אפילו "המאטריקס", אבל אנחנו דווקא ננסה להתייחס לסרטים שקונספט העבדות בהם הוא לכאורה שולי, ולאו דווקא עבדות במובן של אנשים שעובדים עבודת פרך בחינם בשביל אנשים חזקים, רעים או עשירים מהם. אצלנו ב"הצעת הגשה" מאמינים בחירותו של כל אדם ואדם באשר הוא, לא מאשימים את מובארק בדברים שהוא לא היה קשור אליהם, ונהנים מכמויות בלתי מבוטלות של חריין על הגפילטע שלנו. לפניכם ארבעה סרטים שמשלבים בחובם שעבוד בצורה זו או אחרת. אני אישית ממליץ עליהם לכל דור ודור.
"שיווי משקל"
בעולם העתידני של "שיווי משקל", רגשות הוצאו אל מחוץ לחוק ועל כל אזרח ואזרח לקחת תרופות על בסיס יומי בשביל לדכא את רגשותיו האנושיים. להיתפס בוכה למשל, היא עבירה שדינה יכול להיות מוות. ג'ון פרסטון (כריסטיאן בייל) הוא שוטר מדופלם וקר רוח, שתפקידו (בין היתר), הוא לשמור שאנשים אכן אוכפים את החוק הזה. אבל, כאשר הוא פוסח יום אחד על התרופות שלו, הוא מתחיל להבין מה הוא מפספס. עם דמיון מסוים למצבנו אנו, העבדים ב"שיווי משקל" הם כל אזרחי העולם, וסוג העבדות שלהם הוא כזה שמבחינתם נוצר להגן עליהם ולשרת אותם. גיבורנו המבולבל ג'ון פרסטון, במצב הצבירה ה"חופשי" שלו, ינסה לגרום לאנשים סביבו להבין שמשהו מאוד לא בסדר.
"המופע של טרומן"
טרומן בורבנק (ג'ים קארי), הוא סוכן ביטוח חייכן ומרובע, שמתחיל לחשוד שחייו בעצם מזויפים. כן, לכולנו יש את ההרגשה הזו מדי פעם, אך טרומן צודק ברמות אחרות, שכן כל חייו הם סדרת ריאליטי אחת גדולה, כל חבריו הם שחקנים, העיר בה הוא גר היא סט ענק והוא מגה סלב ללא ידיעתו, שלא לומר הסכמתו. אך כאמור, יש גבול לכל תעלול ובמוקדם או במאוחר טרומן ישים לב שהעולם קטן עליו. נקודת ההנחה הראשונית היא שהעבד במקרה הזה הוא הגיבור, אך ב"מופע של טרומן" יש עוד עבדים נלווים: כריסטוף (אד האריס) הבמאי הוא עבד לתכנית שהמציא ולרייטינג הרצחני שהיא מייצרת, ושלל מעריצי התכנית בעולם (שוב מאוד בדומה למצב שלנו) הם עבדים של הטלוויזיה שלהם.
"עיר אפלה"
ג'ון מרדוק (רופוס סיוול) מתעורר בלי זכרון ובעיר לא מוגדרת, ומבין אט אט (אך ברגע הנכון) כי המשטרה המקומית בעקבותיו וכי הוא נאשם במספר מקרי רצח, שאפילו הוא בעצמו לא יודע אם ביצע. ככל שהסרט יתקדם, ייחשף מרדוק לעוד ועוד דברים מוזרים ובלתי מוסברים שמתרחשים בעירו: נראה שהשמש אף פעם לא זורחת שם וכל כמה זמן כל אזרחי העיר (מלבדו) נרדמים לפתע יחד, כאילו היו כולם חולי נרקולפסיה. כדי לא להרוס סרט טוב, לא נגלה לכם מי משולים ל"מצרים" ב"עיר אפלה", אך צאו מתוך הנחה שג'ון מרדוק הוא המשה שלנו, והוא זה שיוציא אותנו לחופשי. ויש גם מקום מסתורי בשם "חוף הצדפים", אותו כולם מכירים אך איש לא זוכר בשום אופן כיצד להגיע לשם, על תקן ים סוף.
"מחיר החיים"
ג'ון קרפנטר, הבמאי הזול בעולם, מביים ביעילות בי-מובי מהחלל, הנפתח כשאנו נחשפים לעולם אפוקליפטי וזנוח, שמזכיר מאוד את הסבנטיז. נאדה (רודי פייפר), הוא עובד בניין קשה-יום המוצא זוג משקפי שמש שבעזרתם הוא רואה שעל כל שלטי החוצות בעיר כתובים משפטים כגון "הישארו ישנים", "בלי דמיון", ו"תצייתו!". כמו כן, הוא מגלה שאנשים מסוימים נראים רע מאוד מבעד לאותם משקפיים "קסומים", שלא לומר מפלצתיים משהו. כעת, כל שעליו לעשות הוא לשכנע עוד אנשים להרכיב את משקפי הפלא ולראות בעצמם, משימה שתתגלה כהרבה יותר קשה מכפי שהיא נשמעת. פרדוקסלית, העבדות ב"מחיר החיים" היא זו שהכי מזכירה את החיים שלנו. די ברור שאם מישהו היה מסביר לנו שאנו עבדים וכל שעלינו לעשות בכדי להבין את זה הוא להרכיב זוג משקפי שמש, גם אנחנו לא היינו מסכימים.