למרות שאני עדיין רק תלמיד השנה השלישית בסטודיו למשחק, ולמרות ששני ההורים שלי עודם חיים ובריאים, כבר יותר מיממה שאיני מצליח לא להפוך ולהרהר בשני נושאים. האחד: אחריותי כלפי התרבות (תהיה אשר תהיה). השני: יתמות. מחשבות גדולות. אולי גדולות מדי?
ביום אחרי שניסן נתיב נפטר, אני עומד על הבמה הקטנה בסטודיו הקטן שלו, ומנסה בכל כוחי לרכז את הקשבתי אל דברי הבמאי. בעוד פחות משלושה שבועות עולים עם פארסה מוטרפת של המחזאי הצרפתי ז'ורז' פיידו, וחייבים לעבוד. זה המקצוע. זה מה שלימדו אותי כאן בשלוש השנים האחרונות. אז מדוע אני כל כך מתקשה לרדת אל סוף דבריו של השחקן העומד מולי? עד כדי כך אינני מקצועי?
בחלל החזרות מהדהד שוב קולו הבמאי שמעון מימרן, בראש מהדהד קולו של ניסן, שבשום אופן לא היה מאשר להשבית יום עבודה בשל סיבה שכזו, אך העיניים נטועות קדימה, חצי בוהות בכיסא האמצעי בשורה השלישית, ובראשי מחשבה אגואיסטית אחת: הפעם ניסן לא ישב שם בחזרה הגנרלית ובפרמיירה. את ההצגה הזו ניסן לא ייראה.
אנחנו התלמידים היינו משתעשעים בקלות יתרה עם המילה "נצח", ומתבדחים בנינו לבין עצמנו שניסן כבר עבר את הגיל שמתים בו. והנה זה קרה. פתאום, כמו שרק מוות יודע.
בעוד חלקנו מנסים לקיים חזרה על הבמה, השאר מקימים חדר זיכרון בחדר הסדנא שבכניסה לבית הספר. צובעים מחדש קירות, תולים תמונות. בהפסקות הקצרות אני מציץ לשם, ובבת אחת מכה בי שוב תחושת הריק הזו. העיניים מתמלאות דמעות, ומיד מלווה אותן חיוך קטן של אירוניה. אני שומע את ניסן הוגה את המילה "שמאלץ" בסלידה קלה, ואז נכנס לחדר הסדנא בו הוא בוחן בעצמו את מאות המועמדים הניגשים אליו כל שנה ובוחר מתוכם כמו בפינצטה את שבעה-עשר הילדים שלו, מטה כמעה את משקפי השמש הכהים ואומר "כן, אני מאוד מתנצל על ההפרעה, אבל... תעופו מכאן". ואז גם מקנח בחיוך עדין בזוית הפה, כדי שנדע שהתבדח.
כבר בגיל חמש-עשרה הייתי מגיע לסטודיו לראות הצגות של התלמידים, ותמיד הייתי חוזר הביתה מוקסם וטעון תקוות. משהו בסולידיות הבלתי מתפשרת של המקום ובפשטות המוחלטת בה הציגו הסטודנטים את כשרונם על הבמה, משך אותי רק לשם. היום, אחרי יותר משנתיים של התבוננות מקרוב באיש שהקים ועד לפני יומיים גם ניהל את המוסד הזה, אני מבין כמה בלתי נפרד הקסם ששבה אותי אז מקסמו האישי.
מה עושים? עושים
ניסן מעולם לא היה מרוצה ממצב התיאטרון בארצנו, והוא דאג לציין זאת בפנינו לא פעם. "אז מה עושים?" היינו שואלים אותו נבוכים בשנה א' ללימודים בכל פעם שביקר בחריפות את מוסדות התרבות שלנו, והוא היה עונה: "כן - עושים". מאוחר יותר בשנה ב', כשגיליתי איתו בעבודה פרטנית ומדוקדקת את העולם האינסופי שמציע אנטון צ'כוב, או כשראיתי את החדווה האדירה בה הוא מדריך אותנו אל נבכי מוחו הקודח של ניקולאי גוגול ואל קרנבל הדימויים החושני של פדריקו גארסיה לורקה, התחלתי להבין את מהות העשייה. ניסן אהב תיאטרון כמו שאהב את החיים עצמם, והפך אותו לדרך חיים. פשוט - עשה.
"אז עושים", אני אומר לעצמי ומנסה לתעל את העצב לטובת הקומדיה של פיידו. הרי אומרים כי "תלמידיו של מורה דגול הם צוואתו". והנה היא שוב, תחושת האחריות הכבדה מנשוא. איך אגשים את השליחות הנעלה בהצגה הזו, ועוד כשאין ניסן להתייעץ בו או לפחות לשמוע ממנו "עבודה יפה".
במוצאי שבת טלפנה אלי חברתי לכיתה אלינור והודיעה לי בקול נפחד על מותו. תועה ומבולבל מצאתי את עצמי יחד עם עוד כמה תלמידים מתחת לדירתו שברחוב בר-גיורא בת"א. משם המשכנו אל הסטודיו שבדרום העיר, ושם כבר התאספו עד השעה חצות רבבות של תלמידים. כולם פעורי עיניים, שואלים. כאילו לא מדובר באיש שהגיע לשיבה טובה. כמו כולנו ילדם אובדים שפיטר-פן פרח להם.
אז מה עושים? אני שואל עכשיו את עצמי, נבוך עדיין, תלמיד שנה ג'. אבל לפני שמתנסחת בי תשובה, הגוף משיב. הלב נפקח, הראש נפתח, הדם שלי מגיב. אני על הבמה, ורק אני חוצב את הנתיב. ניסן לא היה מורה בעל אמת אחת מוחלטת המסמן לך מסלול ברור. הוא היה האדם שמתעקש איתך על האמת היחידה שלך. זה הרוכש עבורך את הגיר, ומלווה אותך בזמן שתסמן לך מסלול משל עצמך. עבור ניסן, שתמיד נמנע מכל הנוגע בטקסיות סביב 'מוסד התרבות' וכינה אותה "פרוסטיטוציה", תרבות היא לא מן חליפה מלאת הדר שיש להיחנט בה. תרבות היא דם בשר ורוח, והיא בעיקר מה שנעשה ממנה. קראו לזה סימבוליות, אבל אפילו עכשיו כשהחליט הממסד להעניק לו את פרס ישראל, הוא לא שולף את הטוקסידו, ומשאיר אותנו פעורי פה עם חומר רב למחשבה.
"ניסן אנחנו מתגעגעים אליך", אמרנו לו בתחילת השנה השלישית ללימודינו אחרי כמה חודשים בלי שום שיעור אתו. "כן", הוא השיב, "באמת שמעתי לאחרונה הרבה גע גע גע". ושוב החיוך השובבי שבזווית הפה.
קצת יותר יתום והרבה יותר מלא ומעושר, אקבל בחודש אוגוסט תעודה יחד עם חבריי לכיתה ואצא מהחממה שטיפחת עבורנו. אני יכול רק להבטיח התעקשות על האמת. ואם תרשה לי להשמיע איזה 'גע' מפעם לפעם, זה קצת יקל את המסע. תודה.