כבר משמו של האלבום, הזוג המוזר", מתגנבת ללב התקווה כי סי-לו ודיינג'ר מאוס לא יוציאו כאן עוד שיר שאמא שלכם תזמזם כשהיא מכינה את ארוחת החג. בהאזנה חטופה התקווה הופכת לתחושה ודאית ומרגיעה - תודה לאל, אין באלבום השני של נארלס בארקלי את "קרייזי חלק 2". כי באמת, שונה וטוב ככל שהשיר הזה היה, לא עבר הרבה זמן עד שסימפטום ליאור אשכנזי השתלט עליו. הוא פשוט נמצא בכל מקום ללא קשר לשעה, הקשר, תוכן או כוונה. בזוג המוזר", ממש כמו בסרטו הקלאסי של ניל סימון (ג'ק למון וולטר מת'או בשיאם) בעל אותו השם, יש שני אנשים על פניו הפכים מושלמים - שהמתח ביניהם יוצר קונפליקט במקרה של סי-לו ודיינג'ר מאוס מוזיקלי - מבדר ועשוי היטב. כזה שאמנם אינו מתעלה לגבהים המטורפים של האלבום הראשון, אך מאידך גם לא מתדרדר כמוהו לתהומות המיאוס.
זו הייתה הבעייתיות ב-St.Elsewhere הוא פשוט חגג התרוצצות ליותר מדי כיוונים מנוגדים, מופלאים ומאתגרים; כאלו שמשאירים באוזן תחושה לא נעימה, כמו אחרי שיחה סלולארית ארוכה שברובה גערו בך, רק מבלי לחזור על אותן מילים. אז כן, היה את "קרייזי", שיר שכבר באמת לאף אחד אין כוח בשבילו והיה את "Who Cares, שבעיני גילם את כל מה שמיוחד וטוב בזוג המוזר הזה של עולם הפופ - קינת סול שלא מבאסת אותך, אלא אשכרה גורמת לך להבין מבפנים מה זה הדבר הזה שנקרא נשמה, כשלאף אחד אחר, כך נדמה לפחות, לא אכפת בכלל. נארלס קיבלו את הריספקט, אבל עם יד על האיי-פוד, אני לא מכיר הרבה אנשים שאשכרה חזרו לאלבום הזה. יש סיכוי שהמצב הזה ישתנה עם התקליט השני, שהוא צנוע, ממוקד יותר וכאלבום הוא מוצלח מקודמו.
יש עכבר בבית
דווקא מי שדמה כאניגמטי מבין השניים הוא זה שמחזיק בפרסונה מוצקה. כי כשאתם שומעים את השם סי-לו, די ברור מה אתה הולכים לקבל. מפלי נשמה בקול מרגנית שנייה לפני קמילתה שג'ה העניק לו ברוב חסדו; טקסטים הזויים, פראנואידים על גבול הנונסנס ולפחות פזמון אחד שיתנחל לך במקומות מהם פרויד עשה קריירה. אצל דיינג'ר מאוס, הוולטר מת'יאו מבין השניים, זה כבר משהו אחר. בריאן ברטון שומר בקנאות הן על האפרו היהודי הכי מוקפד בביז ובעיקר על הטייטל הכה נדיף המפיק החם של הרגע. בינתיים, החל מעבודתו המוקדמת עם ג'מיני (חפשו את האלבום היוצא הדופן שלהם שיצא בלייבל ההיפ הופ של ווארפ Lex בתחילת העשור) האיש לא הפסיק להתקדם ולקדם יוצרים שותפים יחד איתו.
מצחיק להיזכר כי פעם, ממש לא מזמן, דיברו עליו במונחים של האלבום האפור" (שקרע את ג'יי-זי והביטלס), וכיום DM הוא האיש שמניח את התופי הנאצ'וס הקריספיים ביותר שיש כרגע ומערסל אותם בפסיכדליה היפ-פופית, כזו שמלודיה שמפרקת אותך מכל נכסיך הרגשיים נמצאת בפנים עוד לפני שהזמר פתח בכלל את הפה. ואם זה לא מספיק, תמיד עולה מהצלילים שלו חיוך מריר של מישהו שיודע משהו שאתה עוד מעט תדע והריח הספציפי הזה של צלולואיד ישן, אניו מוריקונה סטייל. הוא הצליח למכור 2 מליון עותקים מהווייב החידתי שיש במוזיקה שלו, לשלב בצורה מושלמת את חיבתו העזה לאנימציה באלבום השני והמעולה של הגורילאז ומשם להביא אותה בסאונד נוגה ב-"The Good The Bad & The Queen", שיכול לתת פייט לנייג'ל גודריץ' בימים בהם הוא מרגיש עייף. שנייה לפני שהוא מסיים אלבום עם בק (כמה מתבקש), DM מביא כאן בפשטות ובנינוחות כמה מפסגות יצירותיו, ויותר מסי-לו הוא האחראי להיות האלבום הזה טוב מקודמו.
אחת מאותן פסגות בהן ממש קשה לנשום מרוב התפעלות מהנוף המרהיב שנגלה ודחיסות התופים היא "Open Book בו כל הכוח המעגלי והמשתנה הטמון במילה "מוזר" נכנס להאצה מטורפת. ממש לא בשקט, יש כאן את אחד השירים טורדי המנוחה המושלמים, מהסוג שמצייר לך סרטים (במובן הטוב של המילה) מול העיניים. מרהיב. יש עוד כמה רגעים בהם המילה הזו נזרקת לאוויר, הן בפתיחה המעולה של האלבום וביתר שאת לקראת סופו. Charity Case הוא כל מה ששמו לא; קטע שלא זקוק לרחמים או לצדקה כדי לעבור את היום, אלא פשוט אחלה של שיר לפתוח בו אלבום, ורק בדיעבד, כמו כל אקספוזיציה טובה, מרגישים למה הוא כזה טוב. סי לו נשמע כאן מצונן (וזה מצחיק) ושוב מקונן על המקום החביב עליו אחרי הסניף המקומי של KFC התפר בין הילולת השיגעון והאחיזה הצרה וקפוצת האגרופים של המציאות. כשזה בא על ביט סופר-פ'אנקי של העכבר, יש כאן שיר פיל גוד (שקורץ לאחד כזה של הצ'ילי פפרז בפיזמון) מהסוג שרק נארלס בארקלי יכולים להביא.
וזו רק ההרמה לשיר שבא אחריו, בשקט אחד מהטובים שסי-לו כתב בחייו. Who's Gonna Save My Soul הוא בדיוק מהשירים האלו, ממש כמו הסטנדרטים מהסוג שבילי הולידי שרה, שמסבירים את עצמם בשמם. נשמת הלוויתין המיוסרת של סי-לו, זו שלעיתים מתמסרת להילולת דיוניסוס מופרעת, חותרת בשיר הזה אל החוף והמסע, חברים יקרים, קורע לב. באלבום נורמלי, שיר שכזה לא מגיע על ההתחלה, אבל אצל נארלס בארקלי, להיות משוגע זה הכי נורמלי שיש. גם בבלוז. אחד כזה, אולי יותר טוב, מסיים את האלבום בבום שרק חבילת טישיו שלמה יכולה לו בימים מסוימים. אם הייתי נדרש לשיר אחד של הצמד אחרי "Who Cares שאותו אקח לאי המתים הפרטי שלי, זה "A little Better. שיר בו פסיכדלית פרחים מחויכת יוצאת לקרוע את העיר עם הבחור הכי בלוזי בסביבה. ממש כמו בשירה יפנית בה שתי מילים מנוגדות טוענות אחת את השנייה במשמעות שלישית, השיר הזה הוא בשתי מילים לא נעימות - כאפה לפנים. נקודת קיצון של כשרון של שני יוצרים שכל אחד עושה את מה שהוא עושה הכי טוב - להיות עצמו.
אקסל רוז השחור
בין לבין, בכל זאת אלבום של נארלס בארקלי, ישנם כמה רגעים סהרורים ומיותרים שרק יוצריו מבינים מדוע הם שם. כאמור, לא נפילות מהסוג המעצבן שהרכיבו חלקים נכבדים מהאלבום הקודם, אך עדיין, שירים כמו "Run שמתכתב בעילגות יצירתית עם שיר אינספקטור ג'אדג'ט המעצבן מהקודם ו-Would Be A Killer בו סי-לו מזכיר קצת, רחמנא לצלן, את אקסל רוז, וזו בטח לא מחמאה. כמו רוז בימיו הרחוקים, גם לסי-לו יש יומרה מסוימת בטקסטים שלעיתים, לרוב מאוחר בלילה, נדמים כיצירתיים וסוריאליסטיים, אך כשפורטים אותם לאורו של יום הם מתגלים כנונסנס ולא מהסוג הטוב. פעם קראו לזה קשקוש בלבוש. Whatever סוגר את טרילוגיית השירים הבלתי נסבלים (יש עוד צמד חיוורים בטעם של קינוח פרווה).
אני הייתי שם את הדולרים על "Blind Mary כמשהו שעשוי לסחוב את האלבום הזה במעלה מצעדי הפזמונים. מדבק, אאוטקאסטי במידה מבלי להיחשד כחיקוי ובעיקר בא טוב עם פזמון החיוך שיש בו. אישית לי עושה טוב דווקא הרגעים הבלוזים מהורהרים-פסיכדלים שלהם אך המילים 'פיל גוד' רשומות לאורך כל שלוש וחצי הדקות של השיר הזה (שהוא ספק שיר אהבה לבחורה בשם מארי, ספק שיר אהבה למארי ג'יין).
למרות שיש להם על החגורה כמה וכמה שירים מושלמים, נארלס בארקלי לא הוציאו עדיין את האלבום ה-זה. יש כבוד לשניים שעדיין בוחרים לעשות מה שבזין שלהם גם אחרי שמכרו 2 מיליון עותקים, אלא שלפעמים חוסר המיקוד והתזזיתיות היצירתית שמניעה אותם לוקחת אותם לכיוונים מפוהקים, ולנוכח השירים המצוינים שיש כאן, אלו הגרועים מקבלים משנה תוקף. אבל, אם להמשיך את ההשוואה, ביחס לפופ המסוכר-וורוד השולט בכיפה, נארלס בארקלי, זוג מוזר לכל הדעות, הם סוכריית לקריץ עם הטעם המשתלט הזה שאין גאלה, תאהבו או לא, לפחות הוא ייחודי. ולהיות ייחודי בתקופה בה כל אחד יודע מה עשית מחר, זה משהו-משהו.
נארלס בארקלי, "The Odd Couple" (התו השמיני)